שימו לכם תזכורת בנייד “הילד מאחורה”, קשרו סרט על היד, הניחו לידכם בקבוק, בקשו ממישהו שיתקשר אליכם עשר דקות אחרי שאתם נכנסים למשרד כדי לשאול אם הכל בסדר, הדביקו פתק על השמשה הקדמית, אל תקשרו את שרוכי הנעליים עד שלא הוצאתם את הילד מהאוטו, תלו שלט ענק במעלית של הבניין. תזכירו לעצמכם שאתם בסך הכל בני אדם והכל יכול לקרות, ואל תתביישו להודות בזה.
כי כל אחד מאיתנו יכול להשאיר ילד באוטו. זה נשמע בלתי מתקבל על הדעת, לחלוטין לא הגיוני, אבל זאת המציאות. את יכולה להיות האמא הכי טובה בעולם, אבל לפעמים דעתך מוסחת. אתה יכול להיות האבא הכי תומך, אוהב ודואג, ועדיין לאבד כיוון. לא צריך הרבה כדי להשאיר ילד באוטו. לפעמים זה ויכוח בנייד עם הבוס, לפעמים פקק תנועה מעצבן, זה יכול להיות סתם איזה אידיוט שחותך אותך בכביש ופתאום כל האנרגיה מופנית לשם. זה עולם שהוא כולו הסחות דעת, יש לנו המון על הראש והחיים דינמיים ומורכבים ומלאי פרטים. ולא נעים להודות אבל הילדים שלנו הם חלק מכל זה, החלק החשוב ביותר, המרגש, המשמח והמכאיב, אבל עדיין חלק.
חינכו אותנו שהורים זוכרים ויודעים הכל. כשזה מגיע לילדים שלנו תחושת הכישלון, במקרה שמשהו לא מסתדר, מתעצמת. לפעמים נדמה שהורות, בעיקר בעידן המודרני, היא רצף של הכאות על חטא וייסורים עצמיים. אנחנו כל כך רוצים להיות הכי בסדר שכל לא בסדר הופך לטרגדיה. בפרסומות אנחנו צופים במשפחות שנוסעות לטיולים וכולם מחייכים כל הזמן. בפועל אנחנו יודעים שאם לא היה מדובר בשחקנים אלא במשפחה אמיתית, חצי נסיעה הייתה מתבזבזת על ויכוחים, העלבות ועצבים. ובכל זאת, בפייסבוק, נספר על הכיף הגדול שעשינו ונפרסם תמונה שבה הכל נראה מושלם. זה מנגנון ההגנה שלנו, זה הסיפור שאנחנו מספרים לאחרים, אבל בראש ובראשונה לעצמנו. ואז פתאום מישהו שוכח את הילדים שלו באוטו חמש ושש שעות, והם מתים. ואנחנו מזדעזעים. וזה נורא, זה עצוב וזה בלתי נתפס. ואנחנו ישר מחפשים דרך להרחיק את הסיפור מאיתנו, זה קורה “אצלם”, אצל החרדים או הערבים או האבות המוזרים או האמהות שהן מטר שבעים ומעלה. כל תירוץ אנחנו נמצא, ניאחז בכל בדל מידע, העיקר שנוכל לומר “לנו זה לא יקרה”.
אבל בפועל אין חיסון שמגן עלינו ב־100% משכחת ילדים באוטו. כמו שאין חיסון של 100% הצלחה בפני ילד אלים או ילדה מסוממת. אפשר להשתדל, לתת כלים, להתריע, לחנך, אבל אי אפשר להתחייב. אפשר להפחית את הסיכוי שזה יקרה, אבל לא למנוע לחלוטין.
לשכוח ילד באוטו זאת רשלנות איומה. אבל רשלנות נובעת מעצם היותנו בני אדם, זה חלק מהחיים. כולנו מתרשלים לפעמים, משאירים סיר על הגז והכל נשרף, שוכחים להתקשר להגיד מזל טוב ביום ההולדת של חבר קרוב. רק שכל עוד הרשלנות אינה גורמת לאסון היא נשארת בגדר “שכחתי, מצטער”.
אז נכון שזה מביך שהנייד שלך ישלח התראה שהילד מאחורה. זה עלול לגרום לך להרגיש הורה הרבה פחות טוב, לבייש בפני אנשים. אבל אם זה מה שיציל את הילד ממוות בייסורים אז זה מה אכפת לך מה חושבים עליך. אנחנו לא יכולים להיות הורים מושלמים, רק הורים שמנסים לעשות כמה שפחות טעויות.