במאה השמינית לפני הספירה הציג המשורר היווני הומרוס את אודיסאוס כאבטיפוס למנהיג המתגבר על פיתויי הסירנות היפהפיות, המנסות להסיטו ממסלולו ולנפץ את אוניותיו על סלעי החוף. ב־2016 מנסות סירנות ישראליות ומערביות להסיט את ישראל ממסלול הלוחמה בטרור בטענה שההבחנה בין טרוריסט ללוחם חירות היא בעיני המתבונן; שהטרור הפלסטיני נובע מהכיבוש; שהטרור הפלסטיני אינו ממוסד אלא של "זאבים בודדים"; ושהאסלאם היא דת שלום ולא טרור.
אבל בניגוד ללוחמי חירות, הטרור הפלסטיני – ענף של הטרור האסלאמי השורשי מהמאה השביעית – מתמקד בכוונה, בשיטתיות ובאופן ממוסד באזרחים יהודים וערבים ופועל לפי הקוראן, "האמנה הפלסטינית" וההסתה בבתי ספר, במסגדים ובתקשורת של הרשות הפלסטינית. הטרור הפלסטיני פעיל משנות ה־20, לפני הקמת המדינה ב־1948 והכיבוש ב־1967; שולל את קיום המדינה ולא רק את הכיבוש; הוא גרם לטרור ולמלחמת אזרחים במצרים, בסוריה, בירדן, בלבנון ובכווית; ומצדד במשטרים פורעי חוק אנטי־מערביים.
סירנות מישראל, מאירופה ומארצות הברית מנסות להסיט את ישראל מהמציאות האזורית, היסטוריה שורשית והתחייבות לבוחר, ולהשליך את יהבה על מצג של "יום אביב": שלום אזורי חסר תקדים, מתק שפתיים ערבי, ערבויות ביטחון של ארצות הברית ואירופה, חבילת סיוע נדיבה ואולי אף צבא מערבי על גבולה. ישראל נדרשת לקבל מדינה פלסטינית מפורזת, ירושלים מחולקת, עקירת יישובים יהודיים והצטמקות הגבולות – בעיצומו של מזרח תיכון גועש – לרצועה צרה, הנשלטת על ידי רכסי יהודה ושומרון, שהם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6 ו־80% מאוכלוסיית ישראל ומתשתיתה. הסירנות מנסות לערפל את הכורח בעומק אסטרטגי של יום סגריר כתוצאה משינויי משטר אפשריים בירדן או במצרים שיזעזעו את האזור.
הסירנות מפתות את ישראל לפעול לפי שומר מסך המסתיר את המציאות הפנים־ערבית: פיצול וטרור שורשיים, אי יציבות ואי ודאות, היעדר דמוקרטיה, ארעיות משטרים, חוסר סובלנות אלימה ועליונות האסלאם על "הכופר". ישראל אמורה להאמין שוויתור משמעותי ישכנע את הערבי להעניק ל"כופר" היהודי את אשר הוא אינו מעניק למאמין המוסלמי מאז המאה השביעית: דו־קיום בשלום וקיום הסכמים לטווח הארוך.
הסירנות מנסות לשכנע את ישראל להתעלם מהפער העמוק בין תפיסת העולם והערכים המערביים, להניח ש"שטחים תמורת שלום" אינו מתפרש במזרח התיכון כחולשה הגוררת החרפת לחץ וטרור; להשתכנע שהצונמי הערבי הוא "אביב ערבי" המתקדם לדמוקרטיה ודו־קיום בשלום; ולהאמין שהעניין הפלסטיני הוא לב הסכסוך הערבי־ישראלי וגורם מפתח בזעזועי המזרח התיכון והטרור האסלאמי.
ב־1948 אימץ בן־גוריון את מורשת אודיסאוס והתגבר – עם תשתית צבאית, כלכלית, דמוגרפית ודיפלומטית דלילה - על פיתויי הסירנות לסטייה מהקמת המדינה, סיפוח מערב ירושלים ושטחים נרחבים בגליל, בנגב ובשפלה. האם מורשת אודיסאוס – הנאחזת במציאות ולא במצגי שווא מפתים - שרירה בירושלים של 2016, הנהנית מתשתיות חסרות תקדים בעוצמתן?
הכותב הוא שגריר בדימוס ומומחה למזרח התיכון