הדמוקרטיה הישראלית על סף קריסה, והחזון הציוני בסכנה. אנו חווים בעת הזאת למעשה משטר יחיד של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומשפחתו, שליטתו באמצעי תקשורת, ריסון חירויות הפרט כולל בתחום חופש הביטוי של אמנים ועיתונאים, גזענות זועקת לשמיים מכל פינת רחוב ומשטר ימני לאומני המושל בארץ על ידי לובי המתנחלים החזק ששולט בתקציבי המדינה כבכל העולה ברוחו.
ישראל כיום מנודה בעולם, מדיניות הכיבוש וההתנחלויות נחשבת מדיניות אפרטהייד, והביטוי “חרם על ישראל” כבר לא זר בלקסיקון האירופי. הזהות שלנו כדמוקרטיה יהודית נמצאת בסכנה אמיתית לנוכח מדיניות הכיבוש של ממשלת נתניהו־ליברמן־בנט. זהו מצב חירום לאומי חסר תקדים. זה המצב שיביא את שר הביטחון והרמטכ”לים לשעבר משה יעלון, אהוד ברק, גבי אשכנזי ובני גנץ להירתם למשימה של הפלת נתניהו והחלפתו.
כאזרח ליברלי מהשמאל, הייתי מעדיף חלופה אזרחית מתונה שתנהיג את המדינה. אך ככל הנראה, כמו בטורקיה בעבר, אין ברירה אלא לאפשר לגנרלים בדימוס להציל את הדמוקרטיה. יש לאדונים האלה יתרונות רבים במצב הקיים: למרות אגו גדול ויהירות
ביטחונית, אישים אלה גם מונחים על ידי מצפן ערכי ישראלי. יש בלבם חזון ציוני מודרני, לא הלכתי; ובן־גוריון הוא אבי האומה, יותר מז’בוטינסקי. הקוד האתי של צה”ל מנחה אותם גם מבית וגם מול אויבים. הם מבינים את הסכנות האורבות לישראל, אך לא מפריזים בהן, כנתניהו. יעלון אמר זאת במפורש. ישראל לא עומדת בפני שואה שנייה. ישראל חזקה לא רק להגן על עצמה, אלא גם כדי להתפשר למען שלום; את עוצמתה יש לתרגם למען הסדר מדיני. הדמוקרטיה חשובה להם למען תהליך קבלת ההחלטות בין הדרג המדיני לצבאי, ולמען חופש ההתגייסות וההתנדבות של הדור הצעיר.
כל הרמטכ”לים, ראשי השב”כ והמוסד לשעבר ללא יוצא מן הכלל דוגלים בפתרון שתי מדינות, כדי לשמר את הביטחון ואת אופייה הדמוקרטי היהודי של ישראל.
אולי מעל לכל, ראשי מערכת הביטחון בהווה או בעבר מודעים לצורך האסטרטגי העצום ביחסים טובים עם ארצות הברית, יחסים שנהרסים על ידי נתניהו ושותפיו. הם מכירים בחשיבות הרבה ביחסים עם גרמניה כספקית נשק אסטרטגי וביחסים עם מצרים, יסוד לביטחון הלאומי שלנו.
המחנה הדמוקרטי הישראלי בשמאל ובמרכז חייב להירתם לאפשר לאנשים בעלי מוניטין ביטחוני להוביל לחילופי שלטון בעתיד הקרוב. יש צורך בממשלת חירום לאומית שתוכל להצעיד את המדינה לדרך המלך ולערכי מגילת העצמאות. כמו במדינות אחרות בשעת משבר לאומי, רצויה לנו ממשלה של אנשי מקצוע, שתורכב על ידי רשימה על־מפלגתית של אנשי מקצוע בתחומי הביטחון (כגון יעלון, אשכנזי, גנץ ודיסקין), אנשי כלכלה ועסקים (כגון חמי פרס, אראל מרגלית, יוסי ורדי) ואנשי תרבות (כגון א.ב. יהושע ודויד גרוסמן).
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה – מנהיגים צעירים"