בבית מתחילים ניצנים של מרידה. יותר כמו עצי באובב של מרידה. הקטנה, בקושי 85 ס״מ, בוחרת בקפידה את הצעצועים שיש בהם הכי הרבה חלקים ומביאה אותם לסלון לפיזור יסודי. כשהיא מתבקשת לאסוף ולהחזיר למקום, היא פוצחת בשיר ״לא רוצה ולא רוצה״ ומסובבת את גבה. כל מי שמציע לכם פתרון קסם למצוקה הזו שמתפשטת אצל ההורה הממוצע במהירות פעימת לב ברחבי הגוף מלווה בזיעה קרה כלל גופית, מוכר לכם לוקש.
לא פעם כתבתי על תא הטרור שמתמסד לו בבית שלי, מונהג על ידי מנהיגה לא רציונלית שרק מחפשת כפתור אדום ללחוץ עליו כדי לראות מה רמת השליטה שהיא מסוגלת להשיג. היא אומנם הצעירה במשפחה, אבל אין לה כל כוונה להיות בתחתית סולם ההיררכיה.
הפחד הוא כמובן מיצירת תקדימים. ברגע שאפשרת לה להכניס את הרגל בדלת היא לא תיעצר שם, והדרישות שלה לא סבירות: הצבת ברז באוטו, העברת הטרמפולינה לחדר שלה, לרכוב על הכלב לגן, ועוד לא התחלתי לדבר על דרישות ההלבשה וההאכלה היומיומיות. כן, אני אמא של ביונסה. אי אפשר להאשים אותה על כך שהיא מנסה, עוד מעט כבר לא יהיה לה נעים לבקש וככה היא תמצא את עצמה מחמיצה הזדמנויות פז בגלל ביישנות. אני אומרת את זה לעצמי כמנטרה כדי לשכנע את עצמי שזה שלב חמוד שיעבור. שיעבור כבר.
התנגדות השלטון עומדת כרגע איתנה, והרצון לנעול את עצמי בשירותים אחרי שהסברתי בפעם העשירית שאי אפשר לרוץ אחרי אחיה עם סכין הלחם, הולך ונעלם. אני נושמת עמוק, ברוב הפעמים זה אפילו מצליח. אני לא נכנסת למלחמות מיותרות, כי לפעמים אולי עדיף לאפשר בלגן בבית, אבל ההיתרים האלה יאפשרו לי איסורים אחרים כשהבקשות יהיו מופרכות באמת. מצד שני, כאמור, חורים רבים מדי בסכר יביאו להצפה.
יותר מדי מהפכות ראויות נבלמות ככה. ד״ר אייל דורון, מרואיין תדיר בבוקר ואיש שיפתח לכם את הראש באופן כללי, חזר עכשיו מואר מקופנהגן. בביקור שערך בכמה בתי ספר שם, גילה בנייני פאר שמעודדים את התלמידים שלהם לעלות במדרגות לא רק לטובת הנעת הגוף אלא גם כדי לפגוש את החברים שחולקים איתם את ספסל הלימודים. בכיתות אפשר למצוא שולחנות עמידה כדי שתלמידים שיש להם הפרעות קשב וריכוז יוכלו ללמוד טוב יותר וכלל התלמידים לא ימצאו את עצמם יושבים על כיסא שעות רבות מדי. המרחבים פתוחים, הכיתות הן חללים ציבוריים, והלימודים הם בחינם כחלק ממערכת החינוך שמציעה המדינה.
התגובה הראשונה שלי הייתה כמובן נחירת בוז. גם אני ביקרתי בבית ספר בשבוע שעבר, פה בארץ, גם לבנייתו הוקדשה מחשבה רבה אבל בשורה התחתונה - היציאה להפסקות בו היא בתורנויות, כי אין מספיק מקום בחצר לכל התלמידים. ״אין מצב שבתי ספר כאלה ייבנו כאן״, אמרתי לו מיד. הוא הראה לי את התמונות רק כדי להוציא לי את העיניים, ואני אוהבת את עיני במקומן. ״אבל למה ככה?״, הוא ענה, במילים אלה או אחרות, ובשנייה אחת סדק את חומת ההגנה שלי כשאמר שאפשר בתור התחלה להכריז על שעתיים ביום שבהן מוציאים את הכיסאות מהכיתה ולומדים בעמידה. לא צריך תקציב, בנייה ייעודית או תוכנית חומש. לא חייבים להפוך את כל המערכת בבת אחת, אפשר להתחיל עם רעיונות קטנים ויעילים שקל ליישם אותם.
חמש שנים אחרי מחאת הקוטג׳ ומחאת הדיור ומחאת המתמחים ואחרות, אנחנו רוצים מהפכות. הכל או כלום!
רשויות מקומיות מנסות להכניס מהדלת האחורית את התחבורה הציבורית המינימליסטית בשבת, ככה סתם, כדי שאנשים שאין להם רכב פרטי או הרבה כסף למונית ספיישל, יוכלו ליהנות מהים וממקומות בילוי אחרים שאינם ביתם בסופי שבוע. כששאלתי את אחד השרים למה לא מתירים את הרסן בעניין הזה, הוא מיד ענה שאפשר באותה המידה לפתוח את כל סיפור הסטטוס קוו ולקבוע כללים חדשים. אני די בטוחה שהוא היה ציני. וזו המהות - תחבורה ציבורית בשבת, גם אם בדמות שני מיניבוסים ביממה לים, לא תוכל לעבור באופן רשמי לעולם, כי היא קודחת חור בסכר. אם היא תעבור - כולם יאכלו כאן חזיר ושרצים וירוצו להתבולל עם הגוי הראשון שיפגשו כאן. מהפכה.
מחאת הקוטג׳, באופן די מצחיק, השפיעה על מחיר הקוטג׳ באופן די בלעדי. המוצרים האחרים עדיין יקרים. המחאה החברתית נכשלה כי היא דרשה שינויים רבים מדי וגדולים מדי. הסכר נראה גבוה ויציב וככה לא בונים תקווה לשינוי, אז פשוט מוותרים מראש. מי שהולך ללמוד רפואה, לצורך העניין, לא יכול להרשות לעצמו להסתכל כל הזמן על הכמות הבלתי נתפסת של השנים שבהן הוא הולך לבלות בלימודים. זה פשוט יותר מדי. כמו אלכוהוליסטים אנונימיים, צריך לפרק את תקופת הזמן האדירה הזו לשלבים שלבים כדי לא להתייאש. כל יום בעתו.
אז עלמה ממשיכה לנסות. היא קודחת עוד חור, ואני רצה להביא חומר מילוי. בסופו של דבר, אני רוצה שהסכר הזה יפורק, שתשלים את המהפכה שלה ותגיע לעצמאות. פשוט לא בגיל שנתיים ועם הסכין של הלחם.