דור הוואעליה: למה אי אפשר לנתח את החברה הישראלית לפי פרמטרים מערביים

אז בצאת השבת כשהגענו הביתה מותשים ושזופים, נחתי קצת והתפניתי להתעדכן במה שקורה בחיים האמתיים. פספסתי את תחילת החדשות ולמזלי החלה כתבה מעניינת של דנה וייס על מערכת החינוך בירושלים. ובה, ראיתי את עצמי. אלו היו הילדים החרדים בפתיחתה. ילדים שהם אני. עומדים ברגע שהמורה נכנס ומשלבים ידיים בצנעה. פצפונים המשננים טקסטים בצייתנות לבחירתה הרנדומלית של הכתבת. בעתיד, כמה מהם ינשרו ויהפכו לחילונים, תהליך לא קל שישפיע על הזהות שלהם בצורה דרסטית. הם יתקעו בלי ידע באנגלית ומתמטיקה (הדרישות הבסיסיות ללימודים אקדמיים), ישלימו קורסים בגילאים מאוחרים ויצטרכו להשתלב עם המגזר החילוני כמוני בגיל שלושים ואחת. כן, שלושים ואחת. השכן הפריפריילי של אותו "דור Y" – לא דור ראשון או שני הכביכול מקופח. פשוט דור שלישי שעל פי דעת המצקצקים אמור להיות נקי וחף מכל זכר של אפליה ו-וואט אבר. כזה שיצפו ממנו לחגוג כמו כולם בפסיטבל מוזיקה בנגב ולהרגיש שייך כי את כל מה שקרה לפני כן זה לא מעניין, גם אם סימנו על המשפחה שלי את כל העוולות והפשעים האפשריים: פשע הגזזת, המחלות והמוות בעקבותיו – צ'ק. חטיפת תינוקת – צ'ק. שליחה למעברות הרחק בפריפריה – צ'ק. הסללה לבתי ספר מקצועיים – צ'ק. בקיצור, בורכנו מכל טוב. אבל עדיין, לדעתם, זה לא אמור להשפיע על הנכד והילד של אותם דורות. 

הרבה אנשים שואלים אותי על מה אני מתלונן, "מילא ההורים שלך או הסבים והסבתות, אבל אתה? אתה בכלל שייך לעולם הדיגיטלי החדש, לכור ההיתוך. קראנו על זה בספר של תמר ועוז אלמוג, נו זה שמתאר את הדור שלך". והם מתכוונים לספר "דור ה-Y כאילו אין מחר". מספרים להם שם ש-"אנחנו" דור שוויוני, מלא בהומור, מפרגן, פתוח, זורם, ש-"אנחנו" חיים בלהקות אורבניות ולא לוקחים אחריות. "אנחנו", חוץ מחרדים, בני מיעוטים ודתיים הלאומיים, הם אפילו דאגו לציין את זה בספר. אז אני מהנהן במצח מקומט ועונה להם שגם אני לא משתייך ל-"אנחנו" הזה. לילדי הפריפריה, לחברים שלי ולי אין שום ייצוג בספר. "אבל תראה.." הם משיבים "יש לך עבודה מסודרת בתקשורת ועוד רגע אתה מסיים לימודי כתיבה מאחד מבתי הספר הכי יקרים בארץ. אז מה אתה משגע אותנו על מזרחים ואשכנזים". נכון, רק שבאותו בית ספר רובם הגדול של הסטודנטים נולד או חי במרכז, רובו אשכנזי, בדיוק כמו במערכות התקשורת בפרט ובמוקדי הכוח בישראל בכלל. במקומות האלו לא אמצא את חבריי לשכונה. אם לא הרעיון של הוורי למצוא לי בית ספר מחוץ לטבריה שבו אוכל להתקדם ולהכיר אנשים אחרים - אין מצב שהייתי מגיע למקומות האלו. לא לכולם יש את הפריווילגיה לעזוב את הבית בגיל צעיר, לא בטוח שלי הייתה את הפריווילגיה הזו, אבל כנראה שהוריי ידעו מה עושים. אז מבחינת אלו שלא מהססים לשטח דור שלם לכדי מקשה אחת שתאשרר להם טענות וסטיגמות מוכנות מראש - הדור שלי אמור להיות שווה בכל מקום בארץ, וכאן חברים מתחילה הבעיה, כי לעשות מחקר שלם ולהוציא ממנו מאות אלפי צעירים שחוו את הדוגמאות הבאות שאני הולך להציג זו התכנסות תרבותית ועיוורון הגמוני מוחלט.

אני בטוח שבני הדור שלי שגדלו בבתי ספר עירוניים במרכז הארץ לא חטף מכות ברזל על האצבעות כי העז להפריע למורה בשיעור. הוא וודאי לא היה מחלק את הקבוצות בכדורגל בהפסקה לעיראקים נגד מרוקאים. להם לא היה את משה ברוך שנולד לאבא ממוצא עיראקי ואמא ממוצא מרוקאי ובשל כך הוא היה צריך לשחק מחצית אחת איתנו ומחצית שנייה עם המרוקאים. עליהם לא קפצו בלשי משטרה מתחת לבלוק באמצע הלילה שהם חזרו מבילוי סתם כי אני נראה להם חשוד. אצלם לא החליפו חצי מהמשפחה המורחבת את שם המשפחה כי ההורים שלנו חשבו בתם לבם שמקור השם הכורדי הזה יגרום לילדים בבית הספר להוות מושא ללעג או כדי לא להיחשב נחות בקבלת עבודה. ומכאן הטרגדיה הגדולה של מחיקת הזהות, אם זה על ידי החלפת השם למשהו שמזכיר קצת אירופאיות במקרה הרע ואת ארצישראליות במקרה העוד יותר רע.

רק ההתעוררות המחודשת בשנים האחרונות מצליחה לתת לדור שלי ביטוי אמיתי. כן, זה שלא מתכוון להגיע לאותם פסטיבלים, זה שלא נספר. זה שלא מתכוון לשחק במשחק האותיות המגוחך כל עוד לא יכירו אותו לעומק. דור שגדל בצל הנרטיב החלקי שלא טרח להזכיר את סיפורי אבותיו. הנה, ארבעים שנה אחרי העליות הגדולות, אני יוסי יוסף, יליד 84, לא כמוכם. תפנימו. גם אם אתה רוקד לידי, יושב לידי באוניברסיטה, מנהל איתי שיחת קפה בעבודה או עושה עליי מחקר דורי. עכשיו בואו נשחק מחדש את המשחק. אני לא שייך דור ה-Y. מקסימום לדור ה- WA'ALIYA.