לא עברו 24 שעות מהרמת הדגל הלבן הישראלית מול הטורקים ברומא, וכבר אתמול בבוקר הרימה ישראל דגל לבן נוסף – בהר הבית. היא נכנעה לטרור הפלסטיני שחזר להר והפסיקה את ביקורי היהודים לפחות עד לתום הרמדאן. למי שיש ספק לגבי המסר הזה ששלחה ישראל לטרור הטורקי והפלסטיני, כדאי שיעיין בדברי נשיא טורקיה בערב שלאחר ההכרזה על "הסכם הפיוס". ארדואן טען שכל הדרישות שטורקיה הציבה לישראל התקבלו - התנצלות, פיצויים ו"הקלת המצור" על עזה - והוסיף: "נמשיך להתנגד לפעילות הלא חוקית של ישראל במסגד אל־אקצה בירושלים. נפעל בכל דרך כדי להגן על אחינו הפלסטינים".
ברור שההסכם הטרי, שעדיין לא אושר בקבינט, עמד לעיני ראש הממשלה כאשר זה החליט להתקפל בהר הבית. מה נאמר, סוף־סוף נתניהו מגלה עקביות – אם אתה מתנצל ומשלם פיצויים לתוקפי חיילים בסכינים ובמוטות, אתה חייב לחלק פרסים למשליכי אבנים על נשים יהודיות זקנות שמתפללות בכותל המערבי.
הנה קיבלנו היבט מיידי נוסף לנזקים החמורים של ההסכם עם טורקיה. ארדואן – שגם אם החליט מתוך מצוקה רגעית לנרמל את היחסים איתנו - לא פסק בכל נימי נפשו להיות אנטישמי ואויב אמיתי של ישראל. עכשיו, אחרי שקיבל פרס על משלוח בריונים לפגוע בריבונות שלנו בים, הוא יבחוש גם ביכולתנו להשליט ריבונות בהר הבית. שלא לדבר על דריסת הרגל המשתמעת שהוא קיבל בעזה.
בשיחות פרטיות מתגאה ראש הממשלה בכך שהוא פתח מסילות אסטרטגיות אלטרנטיביות מרוסיה ועד הודו, מסין ועד אפריקה. שלא לדבר על היחסים הטובים בבירות ירדן ומצרים. זה אכן נכון, אבל ברגעי האמת, כשהוא צריך לקבל החלטות קשות, הוא לא עומד בלחץ. כשצריך לעשות שימוש בקשרים הללו כדי לקדם את המדיניות שהוא הבטיח לבוחרים, קורה ההפך הגמור. הרי אם יש צד שצריך להתנצל ולשלם פיצויים זהו הצד הטורקי, מי ששלח את מחבלי ה־IHH עם גרזנים ומוטות במרמרה.
אבל מעבר לכבוד הלאומי ואובדן ההרתעה, מה ההיגיון שטמון בהסכם פוגעני כזה, כאילו אנחנו מצויים בצרות וחייבים לנרמל בכל מחיר את היחסים? המדינה שנמצאת היום במצוקה היא דווקא טורקיה: מתפוצצת תרתי משמע מטרור ומפליטים, הקשרים שלה מזרחה נחסמו, נמצאת בעימות מול רוסיה שלא ייעלם במחי התנצלות לפוטין, התיירות שלה קורסת ויש אי ודאות לגבי מקורות האנרגיה שלה. שלא לדבר על המתח עם גרמניה והביקורת האירופית הגוברת על הפרת חופש העיתונות וזכויות האדם בשטחה.
ולגבי הגז – טורקיה צריכה את הגז הישראלי יותר משישראל זקוקה לטורקיה לשיווק. שלא לדבר על הנזק הפוטנציאלי למערכות היחסים המלבלבות עם יוון, קפריסין וגם מצרים, אלא אם תתפרץ עכשיו ידידות חמה בין ארדואן וא־סיסי. כלומר שילמנו מחיר מיותר ולא סביר עבור סחורה שהטורקים זקוקים לה הרבה יותר מאיתנו.
ומילה לגבי העובדה שההסכם הפך לעובדה מוגמרת עוד לפני שהובא לאישור הקבינט או הממשלה. מדובר בהתנהלות שלטונית שמאפיינת את החברים החדשים של נתניהו - ארדואן ופוטין. לו היינו עוסקים בהסכם שהיה מרגיז את השמאל הישראלי והעיתונות, השמיים היו רועדים ובצדק. זהו צעד אנטי־דמוקרטי שלא ברור איך ניתן היה לעבור עליו לסדר היום.