שווה להציץ בשלוש הגרסאות של הדוח על פרשת בנגאזי שפורסמו השבוע. למי ששכח: ארבעה אמריקאים נרצחו בבנגאזי בספטמבר 2012, כולל השגריר. הממשל לא הבין בזמן את עוצמת האירועים, לא הגיב להם נכון, לא פירש אותם היטב כשהסתיימו. הילרי קלינטון, שהייתה שרת החוץ באותם ימים, נאלצה להסביר. בית הנבחרים החליט לחקור ופרסם מסמך שאורכו כ־800 עמודים. מחבריו רפובליקנים. הדמוקרטים פרסמו גרסה משלהם, רכה יותר. שני רפובליקנים פרסמו גרסה שלישית, חריפה יותר. העובדות אותן עובדות, הפרשנות שונה. יש מי שסבורים שהחומר מספיק כדי להטיל אשמה בממשל אובמה ובקלינטון – כבר הגענו לשלב שבו העניין הפוליטי בקלינטון גובר על העניין באובמה. יש מי שסבורים שאין בחומר שום דבר חדש. היו תקלות, אך לא כאלה החורגות משגרת התקלות הנסבלת לנוכח עולם מסוכן.
מה שברור מכלל הגרסאות: האמריקאים הם אלופי הממשל המסודר, אך שכבות על גבי שכבות של בירוקרטיה ונהלים לא הצילו את ארבעת האמריקאים ממוות. גם לא את אמריקה ממבוכה. זה דבר ששווה לזכור בעת שמתנהלים דיונים נמרצים על מהותו וחשיבותו של הקבינט המדיני־ביטחוני ועל יכולתו לתקן את שגיאותיו של ראש הממשלה. האם מעורבות של הקבינט בניהול ההכנות למשט המרמרה הייתה מיטיבה עם ישראל, כפי שנרמז כבר בדוח של מבקר המדינה? ייתכן – וייתכן גם שהייתה מרעה עם ישראל. מכיוון שהקבינט לא היה מעורב, אפשר לטעון שהתקלות שהתגלו בהכנות למשט נובעות מהתנהלות לקויה. מכיוון שלא היה מעורב בניהול המשא ומתן עם טורקיה על ההסכם שבו נאלץ לדון אתמול – הסכם מוגמר – אפשר לטעון שאם היה מעורב, ההסכם היה טוב יותר.
אלא שייתכן בהחלט שאם הקבינט היה מעורב, ההסכם היה גרוע יותר. סביר עוד יותר שלא היה הסכם כלל. שהרי קשה לנסח הסכמים באמצעות ועדה. קשה לנהל משא ומתן דיסקרטי כאשר בפרטיו מעודכנים גם שרים שעשוי להיות להם אינטרס פוליטי או אחר להדליף את תוכנו. קשה למנהיגים מסוכסכים, מתקוטטים, יריבים, חשדנים, להתוות מדיניות קוהרנטית. ריצ’רד ניקסון לא התייעץ עם השרים שלו כאשר שלח את הנרי קיסינג’ר לסין, ולהבדיל, יצחק רבין ושמעון פרס לא שיתפו את כלל חברי הממשלה בנסיעות הסודיות שהובילו להסכמי אוסלו.
בעידן של חוכמת המונים ושל תביעה לשקיפות ושל משפטיזציה בירוקרטית, יש נטייה לשכוח שעוד לא נמצא תחליף למדינאות המתנהלת כמעשה דיסקרטי של מנהיגים. ההמונים אינם בהכרח חכמים בהתנגדותם – על פי הסקרים – להסכם עם טורקיה. שקיפות במהלך ניהולו של המשא ומתן עם הטורקים לא הייתה מביאה בהכרח לתוצאה טובה יותר. מעטפת בירוקרטית מסודרת יותר אינה בהכרח ערובה לתכנון וביצוע יעילים יותר. היא אינה ערובה לכך לא בגרסת נפתלי בנט – שחולל משבר קואליציוני סביב הדרישה ל”עדכון” מסודר יותר של שרי הקבינט, וגם לא בגרסת הצעת החוק של עפר שלח – המציע לעגן בחקיקה כמה מחובותיו של הקבינט.
האם ההסכם עם טורקיה הוא מדינאות במיטבה? קשה להגן על טענה כזאת. האם מעורבות פעילה של השרים הייתה הופכת אותו למדינאות במיטבה? קשה להגן גם על טענה כזאת. אבל אפשר בהחלט להגן על הטענה שלמנהיג, גם אם שמו נתניהו, וגם אם חלק מהציבור אינו מסכים עם מדיניותו, או אינו סבור שהוא מנהל את ישראל בתבונה, נדרש מרחב פעולה ותמרון, שהניסיון לכרסם בו באמצעים מלאכותיים לא מביא תועלת. לקבינט יש גם היום כוח מספיק כדי לבלום את ראש הממשלה אם ירצה בזה. לכנסת יש כוח להדיח אותו אם תגיע למסקנה שאינו ממלא את תפקידו. לציבור יש אפשרות להחליף אותו ביום הבחירות. ברוב המקרים, עוד פקידים, יועצים, תקנות וחוקים לא יהפכו את נתניהו למנהיג טוב יותר. הם פשוט יכפו עליו בזבוז זמן מיותר שיושקע בבניית מעקפים למנגנונים האלה - כדי להגיע ליעד שאליו התכוון מלכתחילה.