כצפוי, ההסכם עם טורקיה עבר, והשרים הגיבורים נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ואיילת שקד התנגדו. אפשר אפילו לומר שליברמן סגר מעגל: גם תרם מכישרונו והעצים את הסכסוך עם טורקיה לפני שש שנים עם הכיסא הנמוך, וגם הצביע אתמול נגד הפיוס. יצא גבר, אין ספק, אבל לא הוא ולא בנט או שקד טרחו באמת לומר לציבור בעד מה הם הצביעו.
אנחנו חיים בתוך ים של אמצעי תקשורת, מקבלים עדכון מיידי על כל תרחיש, אבל מרוב מידע נדמה שהידע האמיתי חומק מאיתנו, פעם אחר פעם. במקום ניתוח רציני של המצב, קיבלנו שוב את השואו: בסביבת השרים טענו שהסכם אחר היה עדיף והתקוממו שלא עודכנו בזמן, ובסביבת ראש הממשלה טענו בתגובה שהם בכיינים. כל אחד סחט מהאירוע את הספין הקטן שלו, ויאללה, ממשיכים.
זאת התנהלות בלתי נסבלת משום שמראית העין הפכה לחשובה יותר מהמהות. קשה לקבל החלטה בין שתי אפשרויות גרועות, אבל קל והרואי להביע התנגדות. אם שרים בקבינט חשים שמתייחסים אליהם כחותמת גומי, שיעשו משהו בנדון. ואם זה אכן חמור ואין ביכולתם לשנות את זה, כדאי שיפרשו, כי זה מונע מהם לעשות את תפקידם כשליחי ציבור. אבל הנורמה של גם להתבכיין וגם להישאר, גם להצביע נגד כדי להצטייר כגיבורים וגם להמשיך לכהן בתפקיד כאילו לא קרה דבר היא נורמה פסולה. הכל למען השואו, הכל למען פרק נוסף בטלנובלה הבלתי נגמרת של התעמולה.
ידע הוא כוח, אבל תעמולה היא לא ידע, וכשזה כל מה שהציבור מקבל, היא אפילו מחלישה. בהתנהלותם הנוכחית הפוליטיקאים גוזלים מאיתנו באופן קבוע את הידע בעד מה הם, ובמקומו נותנים לנו הצגה. הבעיה היא שגם העיתונות היא ברובה בעלת אג'נדה פוליטית, ולכן מדווחת בעיקר למען האג'נדה שלה, ופחות מתוך רצון לתת לאזרחים את המידע.
התוצאה היא ציבור חסר ידע - לכאורה טובע באינפורמציה, אבל בפועל אף אחד לא מספר לו את האמת. שר שמצביע נגד ההסכם, מן הראוי שגם ייקח רגע לומר לציבור בעד מה הוא מצביע. הוא לא מבקר אנין מהצד, הוא בתפקיד שדורש החלטה. שש שנים מתנהל משא ומתן עם טורקיה, ועכשיו הגיע הרגע שבו כל חבר בקבינט אמור לבצע בחירה מושכלת. האפשרויות הן בעד הסכם הפיוס עם טורקיה או בעד המשך הסכסוך, עם כל ההשלכות. מי שמצביע נגד לא יכול להגיד איך הוא היה עושה את זה אחרת לו רק היו נותנים לו, כי למעשה הוא מצביע בעד המשך הסכסוך, אז שיתכבד ויסביר לציבור למה הוא עושה זאת.
אחריות מול הציבור היא לא לבלבל לו את המוח עם אפשרויות דמיוניות שהייתי רוצה, אבל אינן. לחלום על הסכם אחר זה בדיוק ההפך מלקיחת אחריות. ברור שההסכם רחוק מלהיות מושלם, אבל הבחירה היא לא בין ההסכם הזה לבין הסכם אחר, אלא בין פיוס לסכסוך. אחריות של שר, ובמיוחד של שר בקבינט, היא להניח למראית העין ולניצול ההזדמנויות הפוליטי ולהתעסק במהות. להתנגד זה קל, בעוד שלהיות שקול זה לדעת מה המחיר של כל החלטה, לעדכן בכך את הציבור ולעזוב את התעמולה עד הבחירות.