1. ישנם מקרים שבהם יוצא לראש הממשלה לצאת מנהיג. ההסכם עם טורקיה הוא אחד כזה. אינני יודע אם נתניהו חזה את ההתנגדות העממית הישראלית לפרטי ההסכם - אבל יצא לו טוב. הוא קיבל החלטה מנהיגותית שטובה לאינטרסים הלאומיים, הביטחוניים והכלכליים של ישראל, עשה את מה שמתחייב וצריך - ולא את מה שההמונים על פי הסקרים היו רוצים. העימותים עם חברי קבינט רק יחזקו את מנהיגותו (במקרה הזה).
נתניהו פעל נכון, וההסכם מחויב המציאות בתוך המזרח התיכון שהתעצב כמעט מחדש, לאחר שעבר שרשרת רעידות אדמה מאז משט המרמרה. בשנים הללו ארדואן, שביקש לרשת את מובארק בהגמוניה האזורית וכרת לשם כך ברית עם סוריה ואיראן - למד כמה שיעורים בפוליטיקה המזרח תיכונית. וגם נתניהו צבר עוד ניסיון.
דווקא הפיגוע שביצע דאע"ש השבוע בנמל התעופה באיסטנבול מדגיש את הצורך והחשיבות בהסכם כזה ובשילוב ידיים אזורי בתחום המלחמה בטרור. לישראל יש הרבה מה לתרום לטורקיה גם במודיעין, גם בטכנולוגיה ובכלל. ההסכם בין ישראל לטורקיה הוא הסכם של אינטרסים הדדיים, הרע במיעוטו, של פשרות. אף צד לא יצא ומלוא תאוותו בידו, ונראה לי שהטורקים ויתרו בדרישות אפילו יותר מישראל. לאורך המו"מ הם עמדו על הסרת הסגר הימי על עזה ונאלצו לוותר, ולא בכדי חשים בחמאס שאחרי שננטשו על ידי מצרים, הם ננטשו שוב על ידי טורקיה.
הייתי דובר צה"ל באירוע המרמרה, אני מכיר את הפרטים ושמעתי בתחקירים את הלוחמים ואת מפקדי השייטת. אני מציין בזאת כי אינני מוצא בהסכם עם טורקיה שום השפלה! אינני מוצא בו כל פגיעה בלוחמים או כל תבוסתנות או פגיעה באינטרס ישראלי. אינני מוצא בו גם הפקרת לוחמים. ההפך. נתניהו משחרר בהסכם מאות קצינים ולוחמים מאיום מעצרים ומשפטים וצווי מעצר שהוצאו נגדם בטורקיה. כל אלה לא יכלו לנסוע לטורקיה או לעבור דרכה.
אני מוצא בו הבחנה נכונה של האינטרס הישראלי, קריאה נכונה של המפה האזורית והרחבת יכולות התמרון המדיני, הביטחוני והאסטרטגי של ישראל.
אשים נפשי בכפי (בשבילי הקיבוץ לפחות...) ואומר שלדעתי ממשלת ישראל לא הקריבה את גופות החיילים אורון וגולדין, אלא קירבה את האפשרות להשבתם. טורקיה כידוע איננה מחזיקה בגופות החיילים ואיננה מנהלת את חמאס, שמאוכזב מההסכם הזה יותר מאיתנו. דווקא הקשר עם טורקיה יכול להניע תיווך מהיר יותר בסיוע מצרים וגרמניה. אם ראש הממשלה נתניהו הבטיח להורים כי תנאי להסכם הוא החזרת הגופות - הוא טעה והטעה ועליו להתנצל (בטח אחרי אירוע השבת "הטנק מסולטן יעקב").
את אירוע המרמרה צריך היה לשים מאחור. יש ממנו לקחים לכל הצדדים, גם לטורקים וגם לנו. 20 מיליון דולר כדי להוריד את הטורקים מהסולם של הסרת הסגר - זהו מחיר סביר וזניח לנו ולהם.
אני אוהב תמיד לשמוע את אלו "שיודעים הכל" ושאין להם גרם אחד של אחריות על הכתפיים. כשהייתי בתפקידים קינאתי בהם במיוחד...
אירח את אשכנזי וסיים בכלא
2. הגבולות של טורקיה עם איראן, עיראק וסוריה מעניינים מאוד את ישראל. גם החברות בנאט"ו, השליטה המאסיבית בים התיכון עם צי די גדול, גם האירוח של בסיסים אמריקאיים על אדמתה, גם קצב הצמיחה השנתי וגם הצבא הטורקי הענק ותעשיות הנשק. וכן, גם המלונות ו"הכל כלול". מאז חימום היחסים ותחילת תקופת הזוהר בין שתי המדינות במחצית שנות ה־90 היו הצבא ומשרד הביטחון המובילים המרכזיים של היחסים - חילופי מודיעין, חילופי משלחות, שיתוף פעולה לשדרוג מטוסים, סיוע הומניטרי, תרגילים משותפים באוויר ובים התיכון ועוד.
אני זוכר היטב ביקור ממלכתי גדול של שר הביטחון יצחק מרדכי באנקרה בשנות ה־90. ישבנו בחדר המטכ"ל המפואר כשהרמטכ"ל הטורקי דאז, גנרל קרדעי, הודיע שהפרלמנט אישר לו תוכנית לעשור הקרוב לשדרוג הצבא בהיקף של 100 מיליארד דולר. "אני רוצה שחלק משמעותי מהתוכנית יבוצע בישראל", אמר. יוסי בן חנן, שהיה אז ראש סיב"ט ונכח בביקור, קפץ בשאגות שמחה. זה קרם עור וגידים, שיתוף הפעולה הלך והעמיק, הנספח הצבאי תפס עמדה חזקה, והתעשייה הביטחונית בישראל "ליקקה את האצבעות", וכך גם גורמי הביטחון בשני הצדדים.
אחר כך עלה ארדואן ובא אירוע המרמרה והכל קפא. זמן קצר קודם לכן, ב־2009, לחץ הרמטכ"ל הטורקי, הגנרל באשבוע, על עמיתו אשכנזי לבוא לכמה שעות לאנקרה ולהיות אורח שלו בכנס רמטכ"לים נגד הטרור. טסנו לאנקרה, כשהאווירה כבר הייתה לא נעימה. בשדה הצבאי הקטן הניפו לכמה דקות את דגל ישראל ומיהרו להסירו. בפאתי אולם הכנסים צפיתי ברמטכ"ל הטורקי משוחח ומתלוצץ עם הרמטכ"ל הישראלי והרמטכ"ל העיראקי וכבר ראיתי "מזרח תיכון חדש". כעבור חודש עצר ארדואן והשליך לכלא את הרמטכ"ל באשבוע ועוד חבורת קצינים, ואנחנו הבנו שזה באמת הולך להיות מזרח תיכון חדש.
וכך, במשך חמש השנים האחרונות של הקיפאון עקב המודיעין הטורקי אחר משלחות הקצינים הישראלים מחילות האוויר, הים והמודיעין ממריאים ונוחתים ביוון וקפריסין. צה"ל מינה נספח צבאי ביוון והחל לערוך תמרונים משותפים ולבנות חלופה לשיתוף הפעולה הים תיכוני עם טורקיה. במקביל, נעשו מאמצים גדולים לשמור "רגל בדלת" ביחסים הביטחוניים עם טורקיה.
כשהתברר למשל שראש המודיעין הטורקי מעביר מידע שהוא מקבל מישראל למודיעין האיראני - נמצאה דרך חליפית לשיתוף הפעולה. באמצע המשבר טס מאיר דגן ז"ל אישית לאנקרה ומסר מה שצריך למסור למי שצריך. גם בתקופת השפל ביחסים ידעו ארדואן ואנשיו להעריך את ישראל ואת יכולות המודיעין שלה.
קשה להעריך לאן ימריאו כעת היחסים והאם יגיעו לרמה שבה היו בסוף שנות ה־90. זהו תהליך של אמון ושל אינטרסים, ולא הכל תלוי רק בנו. אבל כדאי שאנחנו נתרום לכך, ובעיקר שר הביטחון, שהתנגד להסכם אך מחויב למלא אותו בתוכן.
טורקיה היא מדינה חשובה מדי, וכדאי שתהיה לצדנו מול האיומים האחרים הקיימים והמתפתחים באזור. האינטרסים המשותפים הם מלחמה בטרור של דאע"ש ואל־קאעידה, הטבח המתמשך בסוריה ומניעת יכולת גרעינית צבאית מאיראן. אח"כ באים גם גז ונפט ימיים ו"הכל כלול".
3. בשבוע הקרוב אמורים ראש הממשלה ושר הביטחון לקיים "שולחן עגול" בסוגיית מוכנות העורף לחירום. הנושא הועלה לאחרונה על ידי שר הפנים שקבע ש"העורף איננו מוכן" ואתגר את נתניהו וליברמן.
השבוע השתתפתי בכנס העורף הלאומי, כנס ראשון עם מאות משתתפים שארגנה רח"ל (רשות חירום לאומית) בראשות בצלאל טרייבר. המוכנות לשעת חירום אינה נושא סקסי, והנטייה היא להדחיק אותו. כך מנהיגים, כך אזרחים וכך התקשורת, אלא שבעניין הזה חלה חובת הציבור לדעת, ולא רק זכותו, ולהיות מוכן. בתחום הזה, רח"ל מוכיחה עצמה לצד פיקוד העורף.
בכנס אמרתי כי שר ביטחון שלא יפנים שבעת חירום הוא בעיקר השר להגנת העורף - ייכשל בתפקידו, ורמטכ"ל, אם לא יבין שהוא אלוף פיקוד העורף בעיקר - יחטא לתפקידו. העורף עומד להיות סוגיה מרכזית ומאתגרת כבר בסבב האלים הבא עם חיזבאללה או חמאס. שיתוף הפעולה בין כלל גורמי הביטחון הוא קריטי, המשמעת המבצעית והדוברותית חיונית, והרוח הגבית והמעורבות של קברניטי המדינה מחויבות המציאות.
אני סבור כי בעוד שנתיים־שלוש (לאחר עוד דוח של מבקר מדינה) יתמנה בצה"ל סגן רמטכ"ל לעורף, שיעסוק בהכנת פיקוד העורף ובהפעלתו לצד איגום משאבים מהמודיעין, מהלוגיסטיקה ומכלל הצבא לטובת משימתו המרכזית - מתן ביטחון והגנה לאזרחי ישראל. בכנס של רח"ל נכחו עשרות ראשי ערים ומועצות שמבינים מצוין את תפקידם ואת אחריותם. לא אחטא לאמת אם אומר לכם את שאמרתי בכנס: המנהיגות המקומית בישראל עולה באיכותה על המנהיגות הארצית.
4 "אבא, זהו! סוף־סוף החלטתי", אמרה לי בתי תמר תוך שאני מנמנם בשישי אחר הצהריים על הספה בסלון. נלחצתי. "מתחתנת?", מלמלתי. "לא אבוש, החלטתי לעשות תואר ראשון בלימודי תקשורת". עשיתי עצמי ממשיך לנמנם והסתרתי חיוך של גאווה. "למה דווקא במקצוע המחורבן הזה?", שאלתי, והמתבגרת השיבה מיד: "זה נראה לי מעניין וגם יהיה מישהו שיוכל לעזור לי עם העבודות, תתכונן...".
אתמול סיימה תמר לעבוד אצלנו במשרד אחרי שלוש שנים, היה כיף לעבוד יחד. כעת חודשיים בקיבוץ, ויאללה, לייצר לי דור המשך. שבת שלום.