18 קילומטרים מפרידים בין גבעת "עוז וגאו"ן" בצומת גוש עציון, שמיושבת מאז רצח הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, לבין קריית ארבע, שם נרצחה אתמול במיטתה הלל יפה אריאל בת ה־13.5. 18 קילומטרים שאורגים בתוכם את המציאות הישראלית המורכבת והכואבת, ושאולי מהם יגיע השינוי המיוחל.
לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים "כבשו" יהודית קצובר ונדיה מטר, פעילות "נשים בירוק", את הגבעה שבצומת הגוש, ומאז נמצאים שם צעירים רבים שבהימצאותם כמו אומרים: אתם רוצחים בנו? אנחנו ממשיכים בעוז ובגאו"ן (ראשי תיבות של גיל־עד אייל ונפתלי).
בפינה השנייה של צומת הגוש הגדולה נמצאת החלקה של עלי אבו עוואד. בעבר הוא היה עצור בכלא הישראלי במשך ארבע שנים על יידוי אבנים, אבל כשיצא משם החליט שהוא בוחר בדרך של שלום. לפני שלוש שנים, כשהכרתי אותו לראשונה, אבו עוואד היה פרש בודד והגיע כנציג הפלסטיני היחיד למפגשים עם מתנחלים. מאז הפך למוקד עלייה לרגל של פלסטינים רבים, שרוצים לבחור בדרך אחרת.
יחד עם הרב חנן שלזינגר מאלון שבות ושאול יודלמן מתקוע הקים אבו עוואד מרכז שנושא את השם "כראמה" ("כבוד", בערבית). פועלות שם שתי קבוצות של חוגי צילום לנוער פלסטיני וישראלי, כולם תושבי גוש עציון והסביבה, ויש גם מפגשים לאמהות ובנות, קבוצות שיח של תושבים ועוד. המקום גדל וכיום הוא שוקק חיים.
השבוע הגעתי עם שניים מילדי לחלקה של אבו עוואד, לסעודת איפטאר שמציינת את שבירת צום הרמדאן. היו שם כ־50 פלסטינים ומספר דומה של מתנחלים מהאזור. "אני מאושר כמו שלא הייתי כבר כמה חודשים", אמר לי הרון אבו אלעטיפה בפנים קורנות. "עד כדי כך?", שאלתי. "כן", הוא ענה. "מאז שנכנסתי למתחם הזה נכנסה בי שלווה, כולם כאן עם לב פתוח אני מתרגש באמת".
אני מכירה את אבו אלעטיפה, תושב הכפר הסמוך ג'בעה, מעבודתו בחנות האלקטרוניקה בצומת הגוש. זו הפעם הראשונה שהוא מגיע למפגש בחלקה של אבו עוואד, ופתאום ניטעה בו תחושה של תקווה. "אני בן אדם של שלום", הוא מספר. "אם סתם אדם שחולף על פני לא אומר לי שלום, לא משנה אם הוא ערבי או יהודי, זה קשה לי. אז הנה, אנחנו כאן וכולנו שווים".
בעוד אנחנו מדברים הבת שלי מגיעה. היא רוצה לשחק בקרוסלה, אבל יש שם ילדה ערבייה שלא נותנת לה לעלות. הן לא יודעות לתקשר. "תשאלי אותה 'שו איסמק?' ותוסיפי 'אסמי מעיין'", אני אומרת לה. "ככה היא תראה שאת רוצה להיות חברה שלה". בתי מהנהנת בראשה והולכת בחזרה לקרסולה, תוך שהיא משננת בדרך "שו אסמק?".
אבו אלעטיפה הוא אב לארבעה ילדים, התאומים הגדולים שלו כבר בני 10. "הם שומעים בבית הספר ובתקשורת כל הזמן דברים רעים על יהודים, אז הם מפחדים", הוא אומר ואני מספרת לו שגם הילדים שלי פחדו להגיע לכאן, ועכשיו הם משחקים יחד.
חלק מהנוכחים בסעודה שותפים ליוזמה "שתי מדינות, מולדת אחת", שמציעה אופק חדש לפיוס בין העמים המבוסס על קיומן של שתי מדינות ריבוניות בארץ אחת. רק השבוע נכנסו תשעה מהפעילים לרמאללה, לפגוש פעיל של הארגון, תושב המקום. הם עשו זאת ללא תיאום ביטחוני, ולאחר שרכבו של אחד מהם הוצת, חילצו שמונה מהם את עצמם והתשיעי חולץ על ידי המשטרה הפלסטינית. "הם יכולים להמשיך לדבר, אנשים עם רצון טוב זה יופי", אומר אבו אלעטיפה ומוסיף, "אבל המנהיגים מאחורי השולחנות לא ייתנו למסגרת מדינית כזאת להתקיים. לצערי, אני לא אופטימי בעניין המנהיגים".
כשאני תוהה אם יש טעם בפגישות כאלה, שהרי תמיד יהיו מוסלמים מוסתים שיבחרו בדרך הטרור, אבו עוואד והרב שלזינגר מסבירים יחד: הפלסטינים וגם המתנחלים כאן כדי להישאר. אף צד לא ייעלם, ואת זה שני הצדדים צריכים להפנים. "הדרישה הפלסטינית לוויתורים לא הגיונית, כל עוד אין ביטחון לישראלים", מוסיף אבו עוואד. "דרך הטרור לא תשיג דבר. אני אלחם כדי שיהיה ביטחון, ואתם תילחמו עבור הזכויות שלי".
במשך שנים הרגיל אותנו השמאל לססמאות כמו "שלום עכשיו" ו"דור שלם דורש שלום". אולם בססמאות אלו יש שני אלמנטים שגויים, שהובילו אותנו למבוי סתום שנמשך עשרות שנים: אלמנט השלום ואלמנט הדרישה. הם משאירים את המלאכה למסגרות המדיניות הלא יציבות באזורנו, ולמה שנקרא לכאורה "פלסטין", מסגרת מדינית שלא הצליחה להתקיים מעולם. הבשורה של הימין צריכה לעדכן את שני האלמנטים האלה וליצור מהם את הססמה "דור שלם עושה דו־קיום", ולכך יש סיכוי, חזון והיתכנות.
אני מבינה מדוע התקשורת התעסקה כל כך הרבה בסיפור ההתאבדות של אסתי וינשטיין, שיצאה בשאלה ועזבה את חסידות גור. הרי ישנם שם כל החומרים הדרמטיים שמהם עושים סדרה עלילתית: חרדים, מיניות ודרמות משפחתיות. אבל אני לא מבינה איך אנשים העזו לשפוט את המשפחה ואת חסידות גור כולה, אפילו את שר הבריאות האשימו באחריות להתאבדות.
אני לא שותפה לעליהום הזה, ולא רק בגלל הקשר המשפחתי שלי עם חסידות גור, אלא גם מפני שאין לי מושג מה באמת קרה שם. יצא לי לפגוש פעם אחת את מנחם אירנשטיין, אביה של אסתי, המלחין והמנצח של מקהלת החסידות, והוא היה מאיר פנים ולבבי. אינני יודעת מה עבר עליו ואני לא מתכוונת לשפוט אותו, כפי שלא אשפוט אף הורה של ילד, שלא עלינו, התאבד.
אומנם ההחמרות של חסידות גור בעניינים של בינו לבינה נראות גם לי כמולידות עיוותים ומדכאות, אבל לעולם המערבי החילוני יש עוד הרבה מה לתקן בענייני עיוותים ודיכויים מיניים לפני שהוא בא להטיף מוסר ולהכות על החזה של השבט האחר.