התגובה הציבורית ביחס למשה קצב מזכירה לפעמים קהל צרפתי משולהב בשלהי המאה ה־18, המצטופף בדרכים המובילות לכיכר הבסטיליה כדי לצפות באצילים המובלים לגיליוטינה. עיתונאים בכירים המשמיעים באינטונציה מוגזמת את המילים "הנשיא האנס", מתקשים להסתיר את ריר העינוג, הגופני ממש, שהם חווים כשהם מגישים את קצב לציבור על מגש אחד עם בני סלע. והציבור הישראלי נגרר אחר מובילי הטון ומצטרף לאקסטזת הלינץ', כשהוא מפיק הנאה מהשפלתו המתמשכת של קצב ומרמיסת מה שהיה פעם כבודו.



הדיון על ההחלטה שלא לנכות שליש ממאסרו של קצב איננו רק דיון בדבר גורלו האישי של אסיר, שהתנהגותו הטובה בכלא אינה סוללת את דרכו החוצה; אלא בעיקר דיון על השינוי בפני החברה הישראלית והתקשורת הישראלית. דיון על מבחן בוזגלו. דיון על איפה ואיפה. דיון על חמלה ורחמנות. דיון על דווקנות ואכזריות. דיון על שמחה לאיד. דיון על נקמנות ודורסנות.



מבחן בוזגלו נועד ליצור שוויון וצדק משפטי בין המורמים מעם לבין ההדיוטות, בין האליטות לפשוטי העם. מקרה קצב כשל במבחן בוזגלו. הצדק לא נראה. השוויון הופר. אם בוזגלו היה אסיר למופת בעשור השמיני לחייו, וברור היה ששום סכנה לא נשקפת ממנו לציבור; הרי ודאי היה זוכה לניכוי שליש אוטומטי מוועדת השחרור, ולא היו מדקדקים עמו כחוט השערה, כפי שנעשה באופן חריג במקרה של קצב.



אך הנה הציבור הישראלי, המתקומם בטבעיות נגד חוסר צדק כלפי בוזגלו, המגיע מקרב פשוטי העם, אינו מתקומם כלל כאשר בוזגלו מגיע מקרב אנשי השררה. השתיקה הציבורית הרועמת נובעת גם ממחסור בבעלי דעה, החוששים להוביל מאבק ולהביע את דעתם מול העוצמה הכוחנית והדורסנית של גייסות ארגוני הנשים.



כל מי שמבקש ללמד זכות על קצב ולדבר בשם החמלה, שם את נפשו בכפו וחושף את עצמו לציפורניה של להקת זאבות שוחרות לטרף, המגובות על ידי המון משולהב שעט על קורבן הלינץ' הבא. היחידים שיכולים להרשות לעצמם להתעלם ולדבר בשם מידת הרחמים, הם נשים או בני משפחה או נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שמעמדו המיוחד מקנה לו שריון בעובי של פיל מפני חצי הביקורת.



ההתבטאות הנדירה מצדו של אהרן ברק, שהביע תקווה שוועדת השליש תקצר את עונשו של קצב, אינה מושתתת רק על הרצון להיות איש במקום שבו שום פוליטיקאי אינו מעז לגלות אומץ לב ציבורי. היא מושתתת, בין השאר, על היכרות מצוינת עם מערכת האיזונים והבלמים המשפטית בישראל.


גם אם נתעלם מכך שהפרקליטות הכירה בחולשת הראיות נגד קצב כשהציעה לו עסקת טיעון (שאותה דחה בסכלותו), הרי שגם בדיעבד ענישה צריכה להיות מושתתת על איזון ומידתיות.



אני לא רוצה לערער כאן על הכרעת בית המשפט שהרשיע את קצב באונס. יש לי אמון מלא בהרכב שבראשו עמד שופט מקצוען מהמעלה הראשונה כמו ג'ורג' קרא. מהתבוננות במסכת הראיות והעובדות היבשות לא נותרה לבית המשפט ברירה אלא להרשיע. היות שבעבירות שבהן על בית המשפט לבחון את גרסת הנאשם אל מול גרסת המתלוננות, הרי שכל דבר שקר המתגלה בעדות אחד הצדדים נזקף לחובתו ומכריע את הכף לטובת הצד שכנגד.


מרגע שקצב הכחיש כל קשר מיני עם המתלוננות, בעוד פרקליטיו ניסו לטעון כי צריך להתעלם מגרסתו בשל חוסר רצונו לפגוע ברעייתו ובבני משפחתו - הרי שמבחינת דיני הראיות הכף הוטתה לרעת מי שדבר שקר בפיו.



חשוב להבין שההרשעה המבוססת על דיני הראיות לא בהכרח עושה צדק. זו לא הכרעה בנוקאאוט אלא הכרעה בנקודות. הכרעה טכנית. הכרעה שמקורה באמונה הנאיבית של קצב שהשופטים יבינו את התמונה הכוללת, את הנסיבות שבגינן הוא שיקר והכחיש באופן גורף את הקשר עם המתלוננות, ויזכו אותו מאשמת האונס. הוא לא הבין שהבנת התמונה הכוללת אינה בגדר ראיה משפטית.



גם בית המשפט שהרשיע את קצב הביא בחשבון בסבירות של כמעט ודאות מוחלטת, שקצב יתנהג כאסיר למופת ומעונשו ינוכה שליש. עכשיו השאלה היא אם הסכלות שגילה הנשיא לשעבר כשדחה את עסקת הטיעון, שהציעה לו הודאה במעשה מגונה שלא בהסכמה והטרדה מינית ופטור מבית הסוהר, והנאיביות שגילה כששם מבטחו בתבונת השופטים במקום בדיני הראיות, הן סיבה מספיק טובה כדי שנמשיך להעניש אותו מעשית וציבורית.



האם אנחנו כחברה מתקדמת, נבונה, למודת מוניקה לווינסקי ואמירות נוסח: I did not have sex with that woman, מסוגלים לגלות אכזריות כה רבה כלפי אדם שחצה את גיל 70, שאיבד את כל עולמו וכבודו, ולכלוא אותו לעוד שלוש שנים שלא היו צריכות להיכלל במניין העונש שגזר בית המשפט, בגין עבירה ששמה טיפשות.



[email protected]