שרד ראש הממשלה. שעת ערב. מצלמות ופרשנים פוליטיים ממתינים בדריכות. כעבור דקות ארוכות של ציפייה דוברו של ראש הממשלה מגיע ופונה מיד לנוכחים: “ערב טוב, בעוד מספר דקות ראש הממשלה יבהיר כמה נקודות בנוגע לחידוש היחסים בין ישראל וטורקיה. בסיום ייאלץ ראש הממשלה לצאת למפגש ביטחוני דחוף בצפון הארץ ולא יוכל להשיב על שאלות. תודה. אדוני ראש הממשלה, בבקשה".
ראש הממשלה ניגש לפודיום, מיישר את המיקרופון, מניח מספר דפים ומתחיל בנאומו: “אזרחים יקרים ועיתונאים חטטנים, ערב טוב. אני שמח לבשר לאומה שהסתיימו ימי הכעס והנתק. ההדורים יושרו, ואנו שבים לחיק החם של בעלי בריתנו הוותיקים - הטורקים. ההסכם החדש מיטיב עמנו בעניינים רבים, כלכליים ואסטרטגיים - מהגז ועד למיגור הטרור. בעולם של חוסר יציבות דיפלומטית, חשיבותו רבה מאוד. בנוסף, בקרוב יוכל הציבור ליהנות בהמוניו ובבטחה מהנוף המרהיב, החופים עוצרי הנשימה, השווקים הצבעוניים וההיסטוריה העשירה של המעצמה הטורקית. עם ישראל חי. לילה טוב, תודה רבה".
ראש הממשלה מסיים את דבריו ויוצא מהאולם. למרות הזריזות, בדרך לרכב מחלחלות לאוזניו חלק מהשאלות שהעיתונאים שילחו לחלל האוויר: “אדוני ראש הממשלה, מה עם הכבוד הלאומי? מדוע העברנו להם מיליוני דולרים? היינו חייבים להשפיל את עצמנו כך?".
שעה מאוחר יותר ראש הממשלה מתייעץ עם דוברו במושב האחורי של רכב משוריין: “תשמע, יש משהו בדברים שלהם. אכלנו לוקש מהטורקים. השפלנו את עצמנו. העם לא יראה את זה בעין יפה. חייבים ספין".
דוברו של ראש הממשלה: “מה עושים?".
ראש הממשלה: “מממ... צריך... מממ...", מהרהר האיש החזק במדינה תוך שהוא מתופף באצבעותיו על החלון הסגור והכהה. “אולי שר חדש? השר לענייני... השר לענייני... יש לי. ‘השר לענייני הכבוד האבוד'. בדיוק!" .
למחרת בבוקר. משרד ראש הממשלה. עיתונאים ומקורבים גודשים את המקום הקבוע. ראש הממשלה ניגש לעמדה המוכרת ובלי שהות פורש את משנתו: “בוקר טוב. כדי למנוע משבר עתידי החלטתי למנות שר חדש, ‘השר לענייני הכבוד הלאומי האבוד'. מדובר בתפקיד מורכב וסבוך, ובינתיים, עד שיימצא האדם המתאים, אאייש בעצמי את העמדה. אזרחי ישראל, מהיום אומרים די. עומדים על שלנו. לא נסכים יותר לרמיסת כבודנו בידי הטורקים. מתוקף תפקידי הנני מתנגד לפשרה. כדי שלא נגמור כמו הבריטים, ששנים הסתובבו חפויי ראש והשבוע חרְבנו את עתידם למען גרם של כבוד, המשרד שבראשותי החליט על שורת צעדי חירום. בשבועות הקרובים נייצר סופר־טנקר של גאווה שיביא להשבת האיזון מול הטורקים ולקיזוז סכום הפיצויים שהועבר להם. לצורך כך נפעל כתמנון רב־זרועי: הקמנו את ‘הקרן לעידוד העלמת ברזים ומגבות מבתי מלון בבודרום'. מענק מיוחד יועבר למעלימי מזרנים ומיטות ממלונות באנטליה. ויחידי סגולה שיצליחו לעקור ולפלח דלתות מ'אדם אנד איב' ושאר מוקדי תיירות ברמת לוקסוס, יזכו להשתתף בהגרלה לרכישת דירה ב'מחיר למשתכן', ביישוב הפורח חקוקה עילית, לצד עוד 250 אלף זוגות חסרי בית.
“בנוסף, מדינת ישראל, בשיתוף מפעל הפיס והטוטו סוסים, תדרוש מהוועד האולימפי העולמי להכיר ב'העמסת מגשים בבופה הבוקר' כספורט אולימפי לכל דבר. מי ייתן וכבר השנה בריו נזכה לנחת.
"מהיום כל ישראלי שיוצא לנפוש בטורקיה מחויב לפעול למען השבת הכבוד הלאומי והג'ובות הגזולות. אל תיבהלו מכובד המעמסה. צריך קצת רצון טוב, לא יותר. זה יכול להיעשות בעזרתן של מחוות פשוטות כמו הכנת מאות סנדוויצ'ים בארוחות הבוקר, הפעלת ערכת הקריוקי עד השעות הקטנות של הלילה מול חדר של תיירים רוסיים, או ניהול שיחות חולין נוקבות עם הילדים, שבמהלכן תצהירו בחזה נפוח שאתם מכירים אישית את חיים רביבו ופיני בלילי ותקנחו בהשוואה בין השואה שלנו לשואה הארמנית תוך דרישת פיצויים עבור רצח העם המחריד הזה. בלב תזכרו, כמובן, שאין להשוות בשום אופן בין השואות.
“במאבק על גאוותנו אתם הנציגים שלנו. הנציחו את מורשתנו בלב המדינה המתנשאת הזו, ואל תתביישו לחרוט באתרי העתיקות שלהם את השם שלכם, את שם עיר מגוריכם ולהוסיף עיטור קטן של דגל המדינה. שיידע כל טורקי, שאומנם בכחש ובדיפלומטיה הם הצליחו להונות אותנו, אבל כבוד, יש לנו ובשפע.
"שלכם, השר לענייני הכבוד הלאומי האבוד".