איזו אקסטזה, איזו התפעלות והתרגשות. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו חתם על הסכם עם טורקיה. הסרבן הסדרתי מהמזרח התיכון אמר לתדהמת כולם "כן" והביא לסיומו של סכסוך. ראש מדינה הידוע כמי שפוחד ממהלכים דרמטיים עשה צעד פורץ דרך והתייצב בקדמת הזירה הבינלאומית כמי שסילק מכשול ושיקם יחסים מדיניים עם מדינה חשובה.
אין זה מקרה שאת ההודעה על הסכם הפשרה עם טורקיה בחר נתניהו לפרסם במסיבת עיתונאים ברומא – בירה אירופית פופולרית ואהודה על אמצעי התקשורת. אם היה מודיע על כך בירושלים, קרוב לוודאי שעיתונאים ופרשנים בתקשורת העולמית היו מגיבים בספקנות לגבי מידת הרצינות של הסכם הפשרה, ומייחסים לראש ממשלת ישראל מניעים מתחום היחצנות והפוליטיקה הישראלית.
"אין אופק מדיני עם נתניהו"
נתאר לעצמנו מה יקרה אם וכאשר נתניהו יכנס מסיבת עיתונאים בפריז או בברלין ויודיע על יוזמה ישראלית נועזת ופורצת דרך לקידום הסכם או הסדר מקיף עם הפלסטינים? איזה צונמי של מחמאות ודברי הלל צפוי לנתניהו? מהלך כזה לא צפוי מצדו של ראש הממשלה - לא באופק המדיני הנראה לעין ולא בעתיד הרחוק. לכן לרווח המדיני־פוליטי שנתניהו קטף בעקבות חתימת הסכם הפשרה עם טורקיה יש חיי מדף קצרים ביותר.
כאילו להזכיר לעולם כי ראש ממשלת ישראל אינו נחמד, חייכני ופייסני כל כך כפי שנראה במסיבת העיתונאים ברומא - מתפרסם דוח הקוורטט שכולל ביקורת קשה, בוטה וגורפת נגד ישראל. הדוח לא אופרטיבי ומחייב ומשמעותו היא בעיקר הצהרתית, אבל מסקנותיו חושפות את ישראל כמדינה שמתעלמת בעקביות ומתרחקת בשיטתיות מכל ניסיון ומאמץ בכיוון של פתרון מדיני לסכסוך.
הקוורטט, גם כגוף בלי שיניים, מזין ומעצים את תדמיתה השלילית של ישראל, שמדיניותה, במיוחד בתחום ההתנחלויות, אחראית להיעדר כל תקווה וסיכוי להסדר עם הפלסטינים.