מה לעשות ביום ראשון החופשי? פתאום נפל על הישראלים יום ראשון חופשי, ולא אחד אלא שש פעמים בשנה, והחופש הפתאומי, טבעו לסחרר את הראש.
לסופר אנטואן דה סנט־אכזופרי יש בספרו "אדמת אנוש" סיפור קורע לב שאני לא שוכח, על עבד שהוא קנה משבטי הסהרה ושחרר, ואותו עבד התחרפן לגמרי מהחופש. לכן לפני שנבזבז את יום ראשון החופשי הזה בשאלות קיומיות מסוג "יום ראשון לאן?", ננסה להעניק כאן לטובת הציבור כמה הצעות.
ההצעה הראשונה, כמובן, היא לישון. מצוקת השינה של ישראלים רבים היא גדולה. אם הממשלה מעניקה לנו יום שלם לצורך שינה, זה מעשה מבורך, ונבקש מהממשלה שתעיר אותנו ביום שני. מצד אחר, יש רבים אצלנו שטוענים שהממשלה מרדימה את האזרחים יותר מדי כל השנה, ולכן ביום ראשון החופשי שקיבלנו אנחנו צריכים לעשות בדיוק את ההפך – להתעורר ולהביט סביב כדי לבדוק את מצבנו ולנסות לשפר אותו עד יום שני, שבו נצלול שוב למרוץ הקיום שלא מאפשר לנו להרים את הראש.
אפשר להתקרב לדירה
ההצעה השנייה היא לנצל את יום החופש ליצירת הכנסה נוספת. זאת אומרת נצא לעבוד באותו יום בעבודה מכניסה. בחישוב מהיר ברור שאם ישראלי רוצה לקנות דירה והיא תעלה לו למשל 250 משכורות, הרי אם הוא יעבוד בכל ימי ראשון החופשיים האלה בעבודה צדדית, לפי חישוב של שישה ימים בשנה, זה משכורת אחת כל ארבע שנים. לכן במשך 30 שנה, שזה הזמן הדרוש לישראלי להשלים את המשכנתה, מדובר ב־7.5 משכורות. זאת אומרת, הוא יוכל לקנות דירה ב־242.5 משכורות. ממשלה שמורידה כך את המרחק שבין ישראלי לדירה משלו היא ממשלה שכל ישראלי רק יחכה לבחירות כדי להצביע עבורה בתודה.
ואפשר גם לנצל את יום ראשון כדי לסדר את הניירת. כל ישראלי אוגר בימי חייו, גם אם הם קצרים, כארבע מגירות ועוד שבע ערימות של ניירות שהוא הבטיח לעצמו לסדר יום אחד. אם הממשלה מעניקה לנו עתה שישה ימים חופשיים בשנה, ראוי שננצל אותם באחריות ונפנה את הזמן הפנוי להכנסת מעט סדר בניירת חיינו. מה חבל שלא חוקקו חוק שמעניק לנו עוד שישה ימי ראשון חופשיים, כי אז היינו עושים סדר גם במחשב.
אולי תרבות מזרחית?
אפשר גם לצרוך תרבות מזרחית בימי ראשון. מאחר שכל השנה אנחנו עסוקים מעל לראש בלצרוך תרבות מערבית, מבטהובן ולאה גולדברג עד פושקין ומיטלפונקט, פשוט לא נשאר לנו זמן לתרבות מזרחית. זה ממש לא בסדר, ומצפוננו מייסר אותנו על כך כל יום שני, ובצדק. יום ראשון, אם כן, יוקדש לקריאה מענגת של שבזי, אבן גבירול, מרדכי טביב (שבאמת הוזנח) יהודה בורלא (שבאמת מענג) וקצת אלבר קאמי. כמו כן נצפה בסרטים איראניים (אבל לא טורקיים, אנחנו עדיין כועסים על הפיצויים), נצא להופעה של תזמורת אנדלוסית, למופע פלמנקו ולתערוכה של אל גרקו, ויום ראשון אחד בשנה יוקדש במלואו, בלי הפסקת צהריים, להאזנה לשיר של אום כולתום. מיטיבי לכת במזרחיות ימשיכו עד המזרח הרחוק לתיאטרון נו.
הרעיון היה שההורים יהיו עם הילדים בחופש, בעוד השאלה היא: למה לא לרכז את כל החופשים של בית הספר לשלוש שנות חופש רצופות, שהילדים יקבלו אותן כשהם יגיעו לגיל 40, גיל שבו הם ידעו מה הם רוצים לעשות בחופש. מה באמת יעשו הישראלים ביום החופשי? אני יודע די בביטחון. הם ישבו בחיק משפחתם ויקיימו יחסי קרבה אינטימיים עמוקים, כל אחד עם מסך הסמארטפון שלו.