מיברג נגד הזמן

בשבוע שעבר מלאו לי.

בניגוד לנטען, ה–XYZ הישן אינו ה–ABC החדש. אפילו לא קרוב. מאז שבחרתי ביום הולדתי ה–30 כמשבר הזהות הגילי שלי והתייפחתי באמונה ומסירות על חיי האוזלים ב"דבר העורך" שהיה לי ב"מוניטין", התקבלו במערכת מכתבי ניחומים וזרי פרחים (וגם בקבוק שיבאס אחד) מקוראים שחשבו שרמזתי על סופי הקרב, והתרשמו שאני מחשב את קצי לאחור. חדלתי מהמנהג המגונה הזה. קוראים שהתרגלו לרעיון שמישהו כותב דברי אמת, אינם מסוגלים להפריד בין דעתו על המצב לבין מה שנקרא כמכתב פרידה.

חורפים רבים חלפו מאז, כה רבים עד שאינני זוכר כמה, בעיקר משום שאני מרגיש בדיוק כמו מישהו בגילי המתקדם, לא יום אחד צעיר יותר. מצד שני, אני נראה טוב יותר מאשר נראיתי בגיל 30, קמטי הצחוק בזוויות העיניים מתאחרים להגיע מכיוון ששום דבר לא מצחיק אותי, שערי שהלבין נושר באטיות רבה יותר מאשר שיערתי אך פחות מאשר קיוויתי, זקן יש לי מגיל 19, טרם ששמעתי את המונח היפסטר בגלגולו הנוכחי, ואני אוהב את הפלפל והמלח שזרקו בו.

בחודשים האחרונים הורדתי 20 ק"ג בדיאטה האפקטיבית ביותר - מחלות - ומשום שאין לי כסף להחליף את כל המכנסיים מ–38 ל–34, אני קושר אותם בחבל, כמו זר שושנים שהייתי מקבל ליום ההולדת, אם היה מישהו זוכר אותו.

זמן רב לא כתבתי על עצמי בחשיפה. כמעט מאז שפרופ' עוז אלמוג הגדיר אותי כ"אבי הז'אנר הפסיכולוגיסטי" בעיתונות העברית. לתומי חשבתי שאני אבי הניו–ז'ורנליזם בעיתונות העברית, אבל כל עוד מישהו מעניק לך תואר מחייב אבי–משהו בתקשורת, אינני רואה סיבה לדקדק בתביעות אבהות קנטרניות.

הסיבה לרעד הבלתי נשלט בידי הוא אחד הדברים שלא אובחן עדיין על ידי הרופאים, וזו הסיבה לכך שאני מתיישב ליד המחשב כרבע שעה לפני שאני מתחיל לכתוב. גם אז בורחים לי typos (שגיאות כתיב בעגה) שהמינגווי ירה בראשו בגלל פחות מהם.

למי שעוסקים בכתיבה והוגים בהגירה כאופציה, חשוב להבהיר שאחרי עשר שנים שבהן אינך חי בקרב עמך ואינך מדבר את שפתך, השגיאות הנופלות בכתיבתך הן מהזן המביך ביותר: "לא" במקום "לו", "אני" במקום "עני" וכאלה. אינני יודע אם זה אופייני רק לי - כמו לשים את המפתחות למכונית במקרר - או שגם מהגרים אחרים סובלים מזה. אם פעם הייתי כותב טקסט פעם אחת שוטף ושולח, היום אני נאלץ לעבור עליו בפינצטה, כדי שבמערכת לא יחשבו שאני מאבד את אחיזתי במציאות.

אילו הייתי זקוק לאישוש ואישור אחרי שנים רבות של השמצה גורפת בדבר ההיפוכונדריה שיוחסה לי, הרי שהשנה קיבלתי אותו בריבית. הייתי רוצה לחלוק את תחושת הניצחון הקטנה הזאת עם חברי הטובים, אבל נבצר ממני משום שהם מתים. אינני רוצה לכתוב "כולם". מישהו מחברי החיים ייעלב חלילה, אבל כששואלים אותי מדוע לא ביקרתי בישראל שבע שנים תמימות, אני עונה שביקור בקריית שאול הכולל בני משפחה מדרגה ראשונה, לא מצדיק כרטיס במחלקת עסקים (עם מרשם רופא), 12 שעות טיסה ויותר לכל כיוון וכפיית עצמי על ידידים שהגירתי הייתה אחד מהדברים הטובים שקרו להם מאז עליית נתניהו.

ודאי תגרסו שטוב להיות חי מאשר מת. חוץ מאשר בשנה האחרונה אני מסכים עם הקביעה הזאת. החיים ללא מילייה, ללא קבוצת התייחסות, ללא האנשים שהיו חלק מעולמי ונהגו להתקשר אלי בעיקר כדי להתלונן מדוע אינני מתקשר, אינם אטרקציה גדולה. אני יודע שווטרבורדינג זה לא נעים, אבל גם בידוד אינטלקטואלי שבו מה שאתה חושב או דעתך אינם מעניינים איש, הוא עינוי.

לא מעט פעמים השנה רציתי לחלוק עם מישהו את עניין הבדיקות הפולשניות שערכו בי או לפחות לכתוב עליהן, אבל מכיוון שיש לי ארכיון מסודר, ראיתי שכבר כתבתי על קולונוסקופיה ועל שני הפוליפים השפירים שקטפו לי במעי, ממצא פתולוגי לא מפתיע למי שנמצא בקבוצת סיכון גבוהה ושהוריד אותי מלילה של שלשולים מרתקים פעם בחמש שנים לשלוש. ההכנה כרגיל הייתה באסה, אבל הבדיקה עצמה הייתה הבילוי הנעים ביותר שהיה לי מאז לילה בטראמפ טאואר.

אחרי שכל הצוות הרפואי הציג את עצמו, לחץ את ידי לפני הפרוצדורה (כך קוראים לזה כאן), ושאלו אותי אם אני זקוק למתרגם (מכיוון שהיה עלי לכתוב בטופס הקבלה שנולדתי בתל אביב), ניפקתי תשובות מבדחות לשאלות המטומטמות ששאלו אותי (מדוע אתה כאן? לכריתת רחם) והרגשתי כשוטה הכפר אחרי לילה של שתייה.

בחדר הניתוח היה מסך פלזמה גדול ולפני שנרדמתי הספקתי לשאול אם מקבלים בו HBO. נדמה לי שבגלל אלה ולא משום שלא היו ממצאים פתולוגיים, המליץ ד"ר מייסון שאשוב עוד חמש שנים, שזה 2021, מועד בלתי ריאלי בעליל מבחינתי.

***

הרחמים העצמיים נמשכים יותר מאשר תכננתי, אבל תאמינו לי שהרווחתי אותם ביושר ולא היה לי עם מי לחלוק אותם, במובן של כתף לאומית גדולה ותומכת שבה יכולתי לקבור את פני ולמרר בבכי. אחד המחירים שאתה משלם על ההחלטה להגר לצפון הטונדרה האמריקאית, מה שבישראל היה נקרא עוטף עזה, הוא הידיעה הברורה שאתה יכול להיתקע בכביש כפרי נידח ואין כל סיכוי שאחד הנהגים שיחלוף בדהרה על פניך עם שקי התרופות הנרקוטיות שהגיעו בלילה בספינת דייגים מקנדה בירכתי הפיק–אפ בדרך להפצתם לנרקומנים בבנגור, למד איתך ב"בליך" או שירת איתך בנח"ל. אם אחת הסיבות לעזיבתי הייתה רצוני לחיות באלמוניות מבורכת, הרי שהצלחתי מעבר למשוער. אפילו עם החבר האחד שעשיתי כאן הצלחתי לריב.

האמת היא שהייתה שנה איומה. כפי שקורה לי בגיחות ארוכות יותר לאמריקה, מתישהו בתחילתה לפת אותי דיכאון קליני כבד. קרה שדפקתי על דלתו של ד"ר בנסון בבלו–היל שנשארה נעולה, על אף ששמעתי אותו בבירור מנסה להסתיר בנשימה רדודה את נפחת הריאות שלו. בפעמים שבהן הדלת נפתחה, שמתי לב שהוא הכריז שזמננו תם לפחות כעשר דקות לפני סוף הזמן שנקבע. בשנה שאני מבקר אצלו הוא הזקין כמי שחולה במחלת הזקנה המואצת. בחודשים הללו המליצו לי על דיקור סיני, ביופידבק, תרופות אנטי–דיכאוניות וכמובן לשפוך את לבי בשיחות שנגמרו עם חתיכות מהכבד שלי רוטטות על השטיח.

השיא היה כאשר חתמו רמ"ח אברי על עצומה לאצירת שתן, תופעה שבמקרה הטוב הצלחתי לגבור עליה בהפיכת מה שהיה פעם דיר חזירים מחוץ לבית למשתנה בחיק הטבע, שבה זרזפתי בשארית כוחותי אחרי ריקודים פרימיטיביים בהשפעת ההפקה החדשה של “שורשים". במקרה הרע קרה שהגעתי עם שלפוחית על סף פיצוץ לחדר מיון שבו דחף לי אח בשם דייב, קתטר בקוטר של צינור גינה שאותו שלפתי בבית דקה לפני שגיליתי שבקצה הסמוי מהעין של הקתטר מתנפח בלון בשלפוחית, שמטרתו למנוע מהצינור להחליק החוצה. אלמלא הוצאתי את האוויר מהבלון טרם שמשכתי בפראות את הקתטר מגופי, ספק אם היינו מנהלים את השיחה הזאת.

ד"ר זלניק החליט שרצוי שיראה אותי פעם בשבוע. כך גיליתי שמכיוון שהפסקתי לאכול (או מכל סיבה אחרת) הורדתי 3 ק"ג בין ביקור לביקור והוספתי 3 מ"ג לתרופות החזקות והמרדימות שרשם לי. מחדר השינה שבו הייתי מוטל רוב הזמן במיטה (קראתי הרבה), נראה המטבח רחוק יותר מצדו הצפוני של האייגר הקשה יותר לטיפוס.

מי שכבר מלאו לו יודע - אחרת אינני יכול להסביר את התופעה הכל–ישראלית (לפחות טרם עזיבתי), שבה בצירי תנועה כמו איילון וכביש החוף פורצים נהגים ישראלים רבים בריצה ממכוניתם כדי להשתין בקיר - שאין סוגר בגוף הגבר שעל קיומו אנו יודעים או לא, שבו לא תקעו בי אצבעות עטויות כפפות או צינוריות בקטרים שונים עם עדשה בצד אחד ועינית בצד השני.

החיפוש הסיזיפי העלה שיש לי ערכה אורולוגית של תינוק שזה עתה נולד, שהערמונית קטנה באופן מעורר קנאה והשופכה פתוחה כמו אוטוסטרדה גרמנית. במיוחד נהניתי מהאולטרה–סאונד של הערמונית (נחשו, ילדים, כיצד מגיעים אליה?) ומהסיור שערך ד"ר ראו בלי להזהיר אותי, בשלפוחית. ה–PSA, המדד לסרטן ערמונית, היה שלילי והציעו לי כסף לצלם את האינסטלציה לסרטי הדרכה רפואיים. באותה הזדמנות למדנו שרמת התפקוד של הכליות שלי היא 45 מתוך 60. אף שאינני על סף דיאליזה, חובה להשגיח עליהן.

60 מ"ג פרוזק נהדפו ממני כמו פשוש מנמיך טוס מקרנף והמצב - כיצד אומר בנימוס - המשיך להידרדר. את זה הבנתי כאשר על השאלה השגרתית “האם יש לך מחשבות אובדניות?" גיליתי שאין לי תשובה מיידית. רופאים קודמים שלי טענו שלא הכירו פציינט מחובר יותר ממני לרחשי גופו, אבל זה היה בישראל שבה רופאים טובים הם גם חברים שלך (כבר לא).

במהלך החודשים שבהם דעכתי אל מה שנראה כסוף או סוג של נכות כדרך חיים, טענתי מנהמת לבי שדבר כזה עוד לא היה לי, בעיקר משום שאני מרגיש כמי שחסר לו מרכיב כימי חיוני בגוף. זו אינה הדיאגנוזה המדויקת ביותר, אבל בהחלט סוג של מתווה לרופא מנוסה וקשוב. בבדיקת דם אגבית, שהייתה ניסיון לפייס אותי יותר מאשר כיוון שבער בעצמות הרופא, נמצא נתון מבהיל: ההמוגלובין שלי היה נמוך ביותר יחסית לגברים בגילי והעיקר, ה–B12 בגופי היה הנמוך ביותר שאובחן במיין במאה האחרונה.

אני מבקש לנצל את ההזדמנות שבה ניתנה לי אורכה נוספת לחיי, להסביר שאתם רוצים את ה–B12 שלכם בערכים אופטימליים וכי מחסור אקוטי גורם למצב פיזי קשה וגם לירידה משמעותית בפעילות הקוגניטיבית. מה שמסביר מדוע במשך חודשים ארוכים התרוצצו במוחי קרעי מחשבות לא מחוברות, מדוע כתיבת המדור השבועי הזה הפכה לאתגר שגרם לי אימה ורצון עז לגייס את טנזינג בן השֶרפה לעזור לי לטפס במדרון התלול, ומדוע התחלתי לכתוב את המדור הבא מיד עם סיום כתיבת המדור הנוכחי. התחושה - כאשר ניסיתי להסביר אותה - הייתה שמישהו הניח על מוחי שמיכת פוך רטובה.

אחרי חודש של כדור אחד ביום של B12 מתחת ללשון, גיליתי שסרה מעלי אימת המוות והפיגור השכלי, וגם חזרתי להשתין כמו גדול אף על פי שעדיין כל השתנה היא הרפתקה. לא כעסתי על אף אחד, משום שזה יכול היה להמשיך עד היום, אבל כעת מותר להגיד שכפסע היה ביני לבין כריסטופר ווקן ב"אנני הול", שם הוא מסביר לוודי אלן על הדחף התוקף אותו בעת נהיגה לכוון את הפורשה אל התנועה שבאה ממול.

בהזדמנות החגיגית שבה הצטיירה עילה לאוברול, התחלתי להזריק לעצמי Humira פעמיים בחודש, תרופת פלא נגד דלקת פרקים, בניסיון להקל על מיחושי ולעצור את תהליך התעקלות אצבעותי, לפני שיזכירו את אלה של ג'יימס קובורן המנוח באחרית ימיו. Humira היא התרופה עם זמן הפרסום הרב ביותר בטלוויזיה, בימים שבהם הפכה ספחת (פסוריאזיס) למחלה האמריקאית הפופולרית והנחשקת ביותר, אולי משום שחלה פריצת דרך גדולה בטיפול בה.

מה שיפה בתרופה הביולוגית המהוללת - חוץ מתופעות לוואי שוליות כמו חשש ללקות בסרטן הלימפה, כשל חיסוני נרכש וסטיות תקן רבות שהייתם מוותרים עליהן בשמחה - שפעם בחודש בערך מסתבר ש–Humira מספקת מענה ליותר מלשיגרון פסוריאטי. מחלת קרוהן למשל. או מעי רגיז, שלשולים ועצירות, כל אחד והגיהינום שלו.

***

למעשה גמרתי את סיבוב הרפואה המונעת כולו והייתי אמור להיות יהודי שמח. אבל זה לא עובד כך. כמו וודי אלן, התחלתי מדלג על רגל אחת באחו אחרי שאמרו לי שאין לי גידול במוח, אבל מיד הפסקתי כאשר הכתה בי ההכרה שאם אין לי גידול כרגע זה לא אומר שאחד כזה אינו נובט במוחי ברגע זה ממש. זו אינה היפוכונדריה אלא הכרה מפוכחת במציאות.

אדם אחר היה מתפנה נפשית לכתוב את הרומן הישראלי–אמריקאי הגדול או לפחות מוצא דרך לעשות כסף בדרך אינטליגנטית ומכניסה יותר מעיתונות. אבל זה לא עובד כך. במקום לייצר, הצורך המיידי שלי הוא לאגור. לכן ערכתי חיפוש מסיבי באלפי הספרים הניצבים על המדפים בבית ומסודרים וירטואלית בקינדל וגיליתי, לא הפתעה מרעישה, כי את חציים לפחות לא קראתי. הדבר נכון במידה מסוימת לגבי המוזיקה שטרם האזנתי לה אבל רכשתי כאילו העולם עומד להישרף ולגבי הסרטים שטרם צפיתי בהם, בעיקר הזרים.

אין כרגע דבר מדכא אותי יותר מהרעיון שאלך לעולמי בלי לצרוך את מוצרי התרבות הללו, שמחשבה רבה ועמוקה הושקעה ברכישתם. תפיסת עולמי הייתה שעד גיל מסוים - שעבר בשעטה - אהיה מחובר לקורה ולעכשווי כדי שאוכל לכתוב ולנהל שיחה אינטליגנטית, ואגיע אל הקלאסיקה, שעליה דילגתי מכיוון שזה היה הדבר הקל לעשות, בגיל בשל. כעת אני כה בשל שהתחלתי להשחיר ואינני יודע אם נשאר לי הזמן הפיזי בהכרה צלולה לצלוח את טולסטוי, דוסטוייבסקי, פוקנר, טוויין, ג'ויס, מילר, רות', מוצרט, באך, בטהובן, אופרות, מחזות וספרים עם שורות קצרות.

אינני צריך לקנות אותם משום שכולם מעלים אבק על המדפים. כאילו להכעיס, התבשרתי השבוע מאמזון מכורתי, כי בתקדים משפטי שהוכרע בנושא הפקעת מחירי הספרים בקינדל שהגיע לבית משפט, הושגה פשרה שבה קונים מתמידים כמוני זכאים לקרדיט כספי, 550 דולר במקרה שלי, החזר על כייסות. גם זה מונח על ראש שמחתי.

תהייה דוחקת לא פחות היא במישור התורשתי של תוחלת חיים. הורי מתו בגיל צעיר, יחסית ואבסולוטית, שעה שהוריהם, סבי, חיו עד שנמאס להם. אם אני מקבל את התיאוריה הגורסת שתורשה מדלגת דור חוץ מאשר בקבוצת סיכון גבוהה לסרטן (קולונוסקופיה), הרי שאין לי דרך להימלט מהמציאות הקשה: סבא משה מת בן 96, לדעתי משעמום. אחותו, דודה דבורה, חצתה את ה–100. סבתא חנה נשקה ל–90 כמו סבא יוסף (87), סבתא פנינה וכן הלאה. אני לא בונה על זה, אבל אם יש בזה משהו, משום עדות לעתיד, אינני ערוך נפשית לתסריט הזה.

לא פחות קשה היא העובדה שהיוצרים שהנעימו את זמני ושלקצב ותפוקת יצירתם אני ממתין בקוצר רוח, החליטו לעבור מן העולם באותו אוטובוס מאסף עצמו. בעודי כותב את הדברים הללו התבשרתי ב"ניו יורק טיימס" שמייקל הר, מחבר הספר "Dispatches" על מלחמת וייטנאם, אולי ספר המלחמה החשוב ביותר שנכתב, מת בגיל 76.

בחודש שעבר מת ג'ים הריסון, מי שכתב את הנובלה "Legends of the Fall" (“רוחות של תשוקה" בתרגום לעברית), שהפך לסרט על שערו של בראד פיט, ואת "Revenge", שהיה לסרט בידיו האמונות של טוני סקוט, עם קווין קוסטנר ומדלן סטו, שהתאבד בקפיצה מגשר ב־.L.A. כל ההוכחות מראות כי המלהקים המובהקים של עולמי הרוחני הולכים ונעלמים, ומשאירים אותי עם שאלות רבות ומעט מאוד תשובות.