פעם חשבתי שהעבודה זה החיים. במשך שנים קידשתי את הרעיון הזה. הייתי ער לילות שלמים, מתאבד על מלאכת העבודה, האמנתי שמה שאני עושה הוא חשוב ויכול לשנות את העולם. היום אני יודע שאנחנו חיים בעולם שלא אוהב להשתנות. למרות כל מה שנדמה לנו, העבודה שלנו לא יכולה לשנות שום דבר מהותי. במיוחד אם אתה עיתונאי כמוני, קשה לך להשלים עם העובדה הזו.
בעידן של התמוטטות העיתונות המודפסת, כשעיתונאים מרוויחים סכומים זעומים, למעשה הדבר האטרקטיבי היחיד שיש בעבודה הזו הוא הרעיון שיש לך יכולת השפעה, שיש לך כוח. בסדרת המופת "בית הקלפים" הגיבור הראשי, הפוליטיקאי פרנק אנדרווד, מסביר ש"כסף זו אחוזה גדולה בפלורידה שמתחילה להתפורר אחרי עשר שנים. כוח זה בניין האבן שעומד איתן במשך מאות שנים".
כוח, זה מה שמושך עדיין נערים צעירים שלומדים כתיבה עיתונאית בכל מיני בתי ספר לכתיבה, וזה מה שמנחם עיתונאים ותיקים שרואים איך במשך השנים המשכורות שלהם מצטמצמות בכל גל קיצוצים.
אבל לצערי הרב זה בולשיט. לעיתונאים כיום אין את הכוח שהם חושבים שיש להם. לו זה היה המצב, בנימין נתניהו לא היה ראש הממשלה שלנו. במשך עשור שלם כמעט כל הכותבים הכי בולטים בעיתונות הישראלית התנפלו עליו וכתשו אותו טור אחר טור, שבוע אחר שבוע, והנה האיש נבחר פעם אחר פעם לעמוד בראש המדינה. אז איפה ההשפעה והכוח?
לעתים אני חושב על אותם בעלי טורים ופרשנים בכירים שכל מערכת בחירות מגלים מחדש שעבודתם הייתה לחינם. אבל זה לא רק הם, המציאות היא שכיום אין עיתונאי מוזיקה שבאמת יכול להשפיע על הגורל של אלבום או סינגל, כמו שאף מבקר מסעדות לא יכול לסגור מסעדה, ואף מוסף ספרים לא באמת יכול לשנות באופן משמעותי את היקף המכירות של ספר זה או אחר. זו האמת העצובה. שלא לדבר על זה שכיום יש אנשים שבחשבון הפייסבוק שלהם יש כמות עוקבים גבוהה יותר מכמות המנויים של כל אחד מהעיתונים בארץ.
גם הסדרה המהפנטת "לא מציאותי" עוסקת בכוח, בכוח של אנשי הטלוויזיה שבוחשים מאחורי הקלעים של תוכניות הריאליטי ומגישים לנו מציאות פריים־טיים מבוימת ושקרית שמתורגמת לנקודות רייטינג. גם שם רואים אנשים שמקדישים את חייהם לעבודה, מקריבים את כל מה שיש להם למען העבודה, מתוך אמונה שהעבודה תגאל אותם. רק שהגאולה הזו מזויפת כמו תוכניות הריאליטי שהם מייצרים.
מתישהו בחיים אתה מתבגר, והרעיון שהעבודה תגאל אותך מתפוצץ לך בפנים. כל האנרגיות שהניעו אותך פעם להצטיין בעבודה, לנסות להיות מישהו, נעלמות. אתה מוצא את עצמך בוהה בתקרה של חדר העבודה שלך במשך שעות ולא מבין מה עובר עליך ולמה אתה לא מצליח להתלהב כמו פעם מהעבודה שעליך לעשות.
אתה ניגש אל המחשב ובכוח מנסה להקליד כמה מילים ברורות שיתחברו למשפט. ואתה נזכר איך פעם, לפני עשר שנים, כשרק התחלת לכתוב בעיתונות, היית יושב לילות שלמים, באפס תנאים, תמורת משכורת זעומה, ומתרגש מכל אות. התרגשת לפגוש את השפה העברית והיה נדמה לך שאולי אפילו גם היא מתרגשת לפגוש אותך. עם השנים הפכת לאדם שביר שמתפרק לעשרות חתיכות כל בוקר ולא מצליח להרכיב את עצמו במשך היום. פעם העבודה, שהאמנת שיכולה להשפיע על אנשים ולשנות משהו באיזושהי צורה, הייתה סוג של דבק שהדביק את החתיכות שאליהן התפרקת. היום זה כבר לא המצב.
"אתה טיפוס של ריגושים, זו הבעיה שלך", אמרה המטפלת שלי בפעם האחרונה שדיברתי איתה. "זה מסוכן מאוד, בגלל זה אתה נוסע כמו מטורף לארצות מסוכנות, וכמובן שבגלל זה נרקם סיפור אהבה שכמעט הרג אותך עם הסמים, ובגלל זה מצאת את עצמך במערכות יחסים בעייתיות בעבר. המזל הוא שבתור נרקיסיסט עדיין מאוד חשוב לך מה יחשבו עליך ואיך תיתפס, אז אתה עדיין משקיע בעבודה שלך בעיתון ובתוכנית טלוויזיה שאתה כותב. אבל זה עולה לך בכאבים נפשיים עצומים".
"האמת היא שזה נעשה אפילו מורכב יותר מאז שנולד לי הילד", עניתי לה. "יותר מזה שחשוב לי מה יחשבו עלי, חשוב לי לעשות עבודה טובה ושהילד שלי יגדל ויהיה גאה באבא שלו שהגיע להישגים משמעותיים ולא היה סתם מישהו. אני רוצה שהוא יהיה גאה בי כמו שאני הייתי גאה באבא שלי".
"תיזהר, הגאווה הזו עוד תהרוג אותך בסוף, היא הרגה את אבא שלך, לא?"
"באיזשהו אופן כן"
"לדעתי, עדיין לא התגברת על המוות של אבא שלך, וזה גם חלק ממה שגורם לך להרגיש כמו שאתה מרגיש"
"אז מה אני עושה עם כל זה? איך אני מטפל בזה?", שאלתי.
"תשתדל לקחת את הכדורים בזמן".