ובימי מחסור ודלות, כשהורי לא ידעו לרוץ בקצב של שאר ההורים הצעירים של תחילת שנות ה–90 ולנהוג בילדיהם באותה הדרך, הבנתי כמיהה מהי. כשההורים האחרים חסכו כסף לאוניברסיטאות, רשמו את ילדיהם לחוגים ולקייטנות והציגו בפניהם לפחות פעם בשנה מדינות מעבר לים, הורי נאבקו בהתראות ניתוק מחברת החשמל, מהעירייה, מכל מוסד שידע להדפיס מכתבים אדומים מאיימים.
אבל היו לי חלומות והיה לי דמיון. לא, רגע, לא אזקוף הכל לזכות הדמיון, גם טלוויזיה קטנה הייתה לנו, עם שתי אנטנות כסופות. כמה ידיים עברה הטלוויזיה. מהמוכר לקונה הנרגש שרכש טלוויזיה צבעונית. מהקונה לאבי שמצא טלוויזיה יד שנייה במצב טוב. וממנו לאנשי ההוצאה לפועל, שהפסיקו להאמין לו שמחר יסדיר חובותיו.
בימים שניצבה בסלון שלנו, עטור הטפטים והספות החומות, התעוררתי מוקדם, לקחתי חטיף מהמגירה הקטנה שמתחת לכיור והתיישבתי מולה. אם הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, היינו רק אני והיא, ילדת גן וטלוויזיה זקנה. כשכולם ישנו, מיקי מאוס סיפר לי רזי אהבה, קרץ לי בשובבות ופסע בשקט מאחורי מיני היפה. כשהסתובבה אליו, נשק לה במהירות בלחי וברח. מיני הניחה יד על פיה וצחקקה, אני חושבת שהייתי מסמיקה, אין מה שיסביר את העקצוצים המשונים בלחיי בכל פעם שהדבר היה קורה.
כשמיקי ומיני היו הולכים אל שגרת יומם, התוכנית הייתה מתחלפת, ללא קטעי קישור. אחריהם הייתה מגיעה שלגיה המצוירת, שהייתה מזיזה את שפתיה בחוסר תיאום משווע עם הקול. וכשפתחה את פיה כדי לנגוס בתפוח שנתנה לה המלכה הרעה במרמה, צעקתי אל הטלוויזיה "אל תאכלי, שלגיה! אל תאכלי את זה!". כשנתנה ביס וצנחה מעולפת ארצה, נעצבתי עד שבאו שבעת הגמדים והרגיעו אותי.
וכשסיימתי את החטיף, השלכתי את עטיפתו ארצה וצעדתי בשקט אל המטבח, לקחת עוד חטיף, בטעם שונה ובעטיפה זוהרת יותר. ואז הגיע פינוקיו, ילד העץ, וג'פטו. וגם מלך האריות היה מגיע לפעמים. וכשסימבה ראה איך אביו נרצח לנגד עיניו, בכיתי איתו. וכשהכיר את טימון ופומבה, צחקתי. וכשסינדרלה עלתה למרכבה התפללתי שיעבור הזמן לאט, שחצות הלילה לא יגיע לעולם. וכשלעגו לדמבו, נעלבתי גם אני, כי נזכרתי בילדים הלועגים לי. וכשחזרזיר חיבק את פו הדוב, נרגעתי.
הסרטים הללו לימדו אותי מהי חמלה. מהו סופו המר של האדם הרע. ועל כמה קשיים יכול האדם להתגבר. הסרטים הצבעוניים עם פס הקול המקרטע לימדו אותי כמה תקרות זכוכית אני יכולה לשבור. ושאיפשהו יש נסיך שיאהב אותי כמו שילדה צריכה שיאהבו אותה. הגיבורים האלה חיבקו אותי כשהורי שכחו לעשות זאת בשל מרוץ ההישרדות שלהם. העלילות חדרו לראשי והעצימו את הדמיון שלי. העצים היו כתומים, הדשא סגול, שרביט הקסמים שלי היה מעלים כל איש הוצאה לפועל שהיה מגיע אלינו. בעזרתו הייתי מניחה אוכל במקרר.
בערב שישי אחד נכנסו לביתנו הדודים מצרפת ללא הודעה מוקדמת. אחיה של אמי, אשתו ושלוש הילדות היפות. ובידו מתנה - וידיאו מיוחד מפריז המיוחדת עוד יותר. אמי נישקה אותו ואמרה "אתה משוגע, זה בטח עלה הון". הוא ענה לה "את אחותי, אין בינינו כסף".
כשהעמידה אמי כמה סירים לטובת האורחים הלא צפויים, כרע אבי על ברכיו והרכיב את הווידיאו לטלוויזיה הישנה. אני חושבת שהיא קיבלה זריקת נעורים. "עכשיו קלטת", ביקשה ממני מריאן, בת הדודה, שהייתה בגילי. היא הכניסה אותה למכשיר ולחצה פליי.
ישבנו כולנו על הרצפה וחיכינו להקרנה בזמן שהמבוגרים שוחחו ביניהם מאחור. התמונה הראשונה הייתה של טירה גדולה. אמיתית, לא מצוירת. הופיע עליה הכיתוב "דיסני". מיד אחר כך הופיעו כוסות מסתובבות, כמו הכוסות המדברות ב"היפה והחיה". ובתוך הכוסות ישבו בנות דודי ונופפו לשלום לאביהן הצלם. ואז הן חיבקו את מיקי מאוס. זה היה הוא. אמיתי. אני זוכרת שפערתי את עיני בתדהמה ואמרתי "זה מיקי, זה מיקי". ולפני שהספקתי לעכל, הן אכלו גלידה בצורת דונלד דאק וצפו בתערוכה גדולה. בתערוכה צעדו שלגיה, פינוקיו, סינדרלה, מופסה, אליס ומוגלי.
הבטתי בקרובות המשפחה מצרפת וצעקתי "זה אמיתי, זה אמיתי", ודמעות עלו בעיני. רצתי לאמי במטבח וביקשתי "בואי תראי, כולם כמונו, כולם חיים, כל הטלוויזיה חיה". אני זוכרת את צחוקה של אמי, את ליטופה המהיר בתלתלי, ואת חזרתה המהירה, אולי מדי, אל השיחה עם הדודים מצרפת. ובאותו רגע, שלא אשכח כל חיי (סליחה על הפאתוס), גמלה בלבי החלטה לנסוע לשם, אל הארץ שבה אין מחסור, אין ילדים עצובים ואין פחד, רק דיסני וסוף טוב.
בשבוע שעבר זה קרה. אחרי כמה ימים בפריז שכללו בעיקר ארוחות פלצניות, תור בלתי נגמר לאייפל והתבוננות בזוגות אוהבים היושבים על גדת הסן עם בגט ויין, לקחתי את המטרו ונסעתי ליורודיסני, דיסנילנד פריז.
בדרך לאתר לא התרגשתי, אפילו שכרטיס הכניסה היה כבר ברשותי וגם רכשתי נעלי ספורט בצבע אדום, דמויות מיקי מאוס. שום פרפר לא נכנס לבטן. אבל ברגע שבאתי בשערי הפארק, נוכחתי בטירה המפוארת מולי, ועוד לפני שהספקתי להתלהב ממנה חיבק אותי מאחור הגיבן מנוטרדאם, ואזמרלדה היפה נשקה לי.
ואז תהלוכה של גמדים, לבושים בבגדים מסורתיים מכל העולם, עברה לידי ושרה "זה עולם קטן מאוד" בכל השפות. צעדתי איתם, ועוד ועוד ילדים הצטרפו. ואז מצאתי את עצמי במלוא קומתי בראש השיירה. מראה מגוחך משהו, אולי פתטי, אבל באותו רגע הייתי בגילם של הילדים. בעיני חיפשתי את אמי עם מצלמת וידיאו, שתקרא "מרסל, תעשי שלום לאמא". ואז אנופף לה.
"זה עולם של צחוק ועולם דמעות
זה עולם של צער והנאות
כה הרבה משותף לכולם ומובן
זה עולם מאוד קטן"
מחאתי כפיים ואחרי 200 מטרים סטיתי הצדה ונכנסתי אל המתקן הראשון. ישבתי בכרכרה מסתובבת יחד עם ג'פטו והלכנו לחפש את פינוקיו. אחר כך הרכבתי משקפי תלת–ממד ועזרתי לעכברים להכין ללכלוכית את השמלה לנשף הגדול ולהפוך אותה ברגע לסינדרלה.
כשיצאתי משם קניתי צמר גפן מתוק, אפילו שזה נתקע לי בין השיניים ואני לא אוהבת את זה. וקניתי אוזניים של מיקי מאוס, וקניתי צבעי גואש ומחברות צבעוניות ונקניקייה בלחמנייה ובלון הליום עם תמונה של דאפי דאק. והייתי לבד, כהרגלי. והייתי ילדה, שלא כהרגלי.
וכשישבתי לנוח ולשתות קצת מים, מרי פופינס עברה מולי עם המטרייה שלה וציוותה עלי לחייך. חייכתי ונופפתי לה לשלום. ולא היה לי צורך ברכבות הרים ולא במתקנים גבוהים ומסוכנים, רציתי לפגוש רק את מי שראיתי באותה טלוויזיה.
עוד לפני שהספקתי לצלם משהו, הערב ירד והפארק סגר את שעריו. קולות בכי של ילדים מאוכזבים החלו להישמע. רצתי למזרקה קטנה, "מזרקת המשאלות" נכתב מעליה. הוצאתי כמה מטבעות מתיקי וזרקתי אותם פנימה.
הראשון היה מטבע הודיה, על כך שזכיתי להיות פה, בין גיבורי ילדותי שהמתינו לי עד עכשיו. השני היה מטבע תפילה, שכל ילד בודד, עני, רעב או עצוב יפקח את עיניו יום אחד ויבחין באגדות החיות. והשלישי היה כולו תקווה, שביום מן הימים, היפה שבהם, עם מזג האוויר הנוח ביותר, כשבאוויר נושבת רוח של שלום ואהבת חינם, אכנס עם ילדי בשערי הפארק הגדול. וכשהם יביטו בי ויצעקו "אמא, זה אמיתי, זה אמיתי", אלטף את שערם המתולתל ואגיד "בואו, אמא תראה לכם עד כמה שזה אמיתי". כמו בטלוויזיה ההיא שגילתה לי עולם מלא דמיון, ומכשיר וידיאו שבישר לי שגם אגדות הן מציאות.
"ידידות בינינו שווה זהב
בחיוך אחד את כולם נאהב
כי למרות הפסגות ועומקו של הים
העולם מאוד קטן"
מרסל מוסרי גם ב-103FM, "רדיו ללא הפסקה"