בתקופה האחרונה החל להגיע למשרץ אלכוהול בשם “מורפיום", השוכן באחד הבתים הישנים בצד הצפוני של רחוב דיזנגוף, גבר מבוגר, כסוף שיער, לעיניו משקפיים כהים והוא נעזר במקל הליכה. בפעם הראשונה שהגיע, שאל את הברמנית אם היא עובדת מדי יום. כשהשיבה בשלילה שלף בוכטה של שטרות מהכיס, ספר שבע מאיות ונתן לה, תוך שהוא מבקש שבשבוע הקרוב ועד הודעה חדשה ישמרו לו את הכיסא הפינתי בבר החל משעה 21:15. אם לא יבוא עד עשר, הוא מבקש שיאפשרו לכל מי שחפץ לשבת על הכיסא לעשות זאת. הברמנית, שהקטע נראה לה מוזר, צלצלה לבעל המקום ושאלה אם הוא מרשה לה להיענות לבקשת הלקוח המוזר. “תאפשרי לו, מה יש לנו להפסיד".
כשניגשה לפינת הבר שבה התיישב “המוזר" ואמרה לו שבעל המקום אישר את הבקשה שלו, הוא הושיט לה יד ובחיוך ממזרי אמר “קוראים לי אנטי, ולפני שתשאלי מה פשר השם, אומר לך מראש שאני נגד הכל, נגד כולם, ואולי אהיה גם נגדך אם תמזגי לי את הג'וני באמצעות כוסית מדידה קטנה ומלוכלכת ואם לא תנקי את המאפרה שמולי מדי פעם, ואם לא תמלאי לי אוטומטית כוס מים קרים בכל פעם שאסיים כוסית וויסקי". הברמנית נראתה כאילו היא עומדת לקבל התקף לב, אבל התעשתה מהר, חייכה ללקוח אמרה לו שתעשה כמיטב יכולתה לא להתבלבל וחס וחלילה לשכוח משהו, ואז הושיטה לו יד ובפנים סמוקות אמרה לו “שמי מעיין, נעים מאוד".
עסקי משרצי האלכוהול נמצאים בשפל, חוץ מימי סוף השבוע. בפאב האפל יחסית מושמעת מוזיקה של שנות ה־70 וה־80 ולפעמים משמיעים ברצף קלאסיקות של אריק איינשטיין, שלום חנוך ומאיר אריאל. הגיל הממוצע של מעט היושבים בפאב נע בין 25 ל־40, רובם תושבי האזור ש"מורפיום" הוגדר כפאב השכונתי שלהם. הלקוח אנטי נראה משועשע כאשר מעיין הביא לו כוס מים קרים מיד אחרי שהזמין את הג'וני השני שלו. הוא עישן בקצב רצחני והיא הקפידה מדי פעם לרוקן את המאפרה ולהעביר עליה מפית נייר, כדי שתיראה נקייה.
בסביבת חצות קם אנטי מהכיסא, נמתח, הודה למעיין וביקש ממנה שאם לא תעבוד למחרת, תעביר 100 שקל למי שיחליף אותה וישמור לו את הכיסא בפינת הבר. הוא שילם את החשבון במזומן, השאיר עוד מאה שקל טיפ, יצא בהליכה אטית מהפאב ונעלם ברחוב.
למחרת בתשע התחילה מעיין להציץ לכיוון דלת הכניסה, לראות אם המוזר אכן יגיע בתשע ורבע. מעל הבר נתלה שעון קוקייה מיושן שנרכש בשוק הפשפשים, ובדיוק כשהמחוגים ציינו את השעה תשע ורבע, נכנס הלקוח המוזר וניגש לפינת הבר, קד קידה קלה לכיוון הברמנית והפליט בחיוך ממזרי “ערב טוב, מעיין". אחרי שהתיישב פלט “כרגיל", ותוך שניות היו מולו כוסית ג'וני עם קרח, כוס מים קרים ומאפרה נקייה. אנטי הצית סיגריה וסימן למעיין להתקרב. למרות שאף אחד לא ישב בבר או עמד בקרבתם, ביקש בחצי לחש שתמזוג עוד כוסית וויסקי בלי קרח וכוס מים ותשים מול כיסא הבר הריק שלידו.
אנטי קלט שמעיין קצת נבוכה מהבקשה. לקח לה כמה שניות עד ששאלה אם הוא מחכה לאורח או אורחת שיצטרפו אליו. אנטי השיב לה, תוך שהוא רוכן לכיוונה קלות, “אני לא מחכה לאף אחד, אבל אני מפחד שאיזה נודניק יבוא וישב על ידי ויזיין לי את המוח, אז מהרגע המקום תפוס, ולפני שאלך אשים קצת קרח בכוסית הוויסקי ואשתה אותה במכה אחת, כמו שהיו נוהגים הימאים לומר, ‘וואן טו דה רוד (משקה אחד לדרך)'".
הימים חלפו, הלקוח המוזר המשיך להגיע מדי יום באותה שעה, התיישב באותו מקום ושתה את אותו המשקה. מעיין, שעבדה מדי יום, הייתה מבסוטית לקבל 200 שקל ביום מהלקוח המוזר שמאוד סקרן אותה, אבל היא חששה לשאול אותו שאלות כדי לא להכעיס אותו אם ירגיש שהיא חודרת לפרטיותו.
ערב אחד, לקראת חצות, הוא רמז לה להתקרב ובלי שתשאל אמר לה: “היה לי ידיד שמאוד הערכתי, הוא היה לוחם במחתרת בשנות הקמת המדינה. האנגלים פרסמו את תמונתו במקומות ציבוריים תחת הכותרת דרוש, ‘וונטד'. הציבו פרס על ראשו והגדירו אותו טרוריסט. כמה פעמים כשקבעתי איתו, הוא חיכה שפינת הבר תתפנה ולא היה מוכן לשבת באף מקום אחר על הבר. כששאלתי אותו לסיבה, הוא חייך ואמר שבפינת הבר הוא נשען אל הקיר, ואם נשאר בארץ איזה בריטי שרוצה לתקוע בו כדור, הוא יהיה חייב להתייצב מולו ולא לירות בו בגב. והסיבה השנייה היא שבפינת הבר יש מקום רק לנודניק אחד וגם את זה הוא פתר בכך שהיה מזמין כוסית ושם אותה מול המושב הפנוי".
מעיין הביטה במוזר ושאלה אינסטינקטיבית: “מה, מישהו רוצה לירות בך בגב?".
“אף פעם אי אפשר לדעת", השיב לה וחזר לשקוע בכוס הוויסקי ובעוד סיגריה שהצית.
אחרי עשרה ימים רצופים שבהם אנטי התייצב קבוע בבר, הגיע הערב שבו הוא לא הופיע. מעיין הביטה לכיוון השעון מספר פעמים וכשהשעה הייתה תשע וחצי חשה דאגה, שמא קרה משהו ללקוח שהצליח לגרום לה להמתין לבואו מדי יום. בידיה היו כמה מאות שקלים שהשאיר והיא תהתה אם היא צריכה להחזיר לו אותם או לשכוח מקיומם ולראות מה יקרה במידה שיבוא.
אחרי שלושה ימי היעדרות, בדיוק בשעה תשע ורבע, נכנס המוזר לפאב, התיישב בכיסא הפינתי וסימן למעיין להביא לו את הדרינק. הברמנית חייכה אליו חיוך גדול: “דאגתי לך, קרה משהו, חס וחלילה?". אנטי חייך חיוך מרגיע, הניח את כף ידו על כף ידה שהייתה על הבר ובקול מרגיע אמר לה, “שום דבר רציני, חשד לסרטן במעי הגס, גלאוקומה בעין עם חשש לעיוורון מתקדם, אבן בכליה, דלקת קשה באוזן ועוד כמה דברים שאני לא זוכר, אבל בסך הכל בסדר. תוסיפי בבקשה עוד קצת קרח לוויסקי, שהמנה תיראה גדולה יותר".
כשהוסיפה את הקרח שאלה בדאגה אם היא יכולה לעזור במשהו שיקל עליו, והוא סימן לה באצבע על הפה שתשתוק. אחרי כמה כוסיות, כשניקתה לו את המאפרה, נעמדה יחסית קרוב אליו והביטה בו, חיכתה שיאמר משהו. הוא הצית סיגריה ואמר לה בקול נמוך, “יש הרבה אנשים במדינה הזאת שצריכים לחסל. שודדי זקנות, אנסי ילדים, חצי מהממשלה של האוכלי חינם שגוזלת את כספי ניצולי השואה, ראשי עיריות, קציני משטרה מושחתים. אם לא יחסלו אותם הם יחסלו את המדינה".
מעיין הביטה בו בעינים פעורות, נשמע שהוא מדבר ברצינות בעיקר כשעיניה הבחינו שמתחת לז'קט הספורטיבי שלבש בצבץ קנה של אקדח שהיה תקוע בנרתיק כתף.
למחרת דיברה מעיין עם אביה. היא הייתה די בפאניקה כשסיפרה את השתלשלות היחסים עם הלקוח המוזר. אביה, שהיה בעברו איש כוחות הביטחון ושימש כרכז סוכנים בשב"כ, הבטיח לה שיבוא ויישב בבר במרחק מה וינסה לקלוט את האדם המוזר.
יומיים ישב האב על הבר והמתין, אבל המוזר לא הגיע. ביום השלישי הגיע בשעה תשע ורבע גבר גבה קומה, לבוש בג'ינס וטי־שירט, וביקש לשבת בפינת הבר. מעיין הביטה בו ואמרה לו שהמקום תפוס מתשע ורבע ללקוח קבוע. אביה של מעיין נדרך כשהגבר ביקש ממעיין ג'וני עם קרח וכוס מים, וביקש להחליף את המאפרה. מעיין הביטה בו בעיניים בוהות: “אתה אנטי?", שאלה. הגבר חייך והשיב לה שהוא דווקא בעד, ושאל לפשר השאלה.
מעיין סיפרה לו על האיש המוזר ששומרים לו את המקום ונותן 100 שקל דמי שמירה לברמנית, ושהיא לא יודעת מה תעשה אם הוא יגיע. הלקוח חייך אליה והשיב לה שיזוז כיסא אחד, אבל מעיין אמרה שהאורח לא אוהב שיושבים על ידו ומזיינים לו את השכל, והוא שם עוד כוס וויסקי מול הכיסא הריק שלצדו, כדי שאף אחד לא ישב עליו.
האורח נראה קצת מעוצבן ואמר למעיין הנבוכה “יודעת מה? אני אתן לך 200 שקל ואשב בפינה של הבר". מעיין הביטה נבוכה לכיוון אביה שהנהן בתגובה, ובהיסוס רב אמרה ללקוח “טוב", מזגה לו וויסקי עם קרח והביאה לו כוס של מים.
ב־23:15 נראתה דמותו של אנטי צועדת עם המקל לכיוון פינת הבר, מגש עם כוסות שהיה בידיה של מעיין צנח על הרצפה, והכוסות המנופצות השמיעו רעש נורא. אביה של מעיין נחלץ לעזרתה להרגיעה. הלקוח בפינת הבר קם מהכיסא, נתן למר אנטי חיבוק ענק, שלף מהכיס בוכטה גדולה של שטרות של 200 שקל וספר לו עשירייה ליד. אנטי חייך לעבר מעיין ואמר לה, “איי אם סורי" חינני. “אני מהמר כפייתי, ומוכן להמר על כל דבר שזז. זה שנתן לך 200 שקל הוא הבעלים של 'מורפיום', אבל הוא בעל בית שקט מאחורי הקלעים. הוא אמר לי שאת נחשבת ברמנית הגונה וישרה וכולם אוהבים אותך, ומנהל המקום סומך עלייך במאה אחוז, אז החלטתי להתערב עם חברי שאין ברמן שאפשר לסמוך עליו, כי מידע אישי כולם, באיזה שלב, מוכנים לעשות הכל בשביל כסף, גם אם מדובר בלעבוד על קשיש חצי עיוור עם סרטן, מקל הליכה ועיוורון מתקדם, שהזמין את הכיסא בפינת הבר. והנה לצערי צדקתי.
למרות ההסכם בינינו, מכרת אותי ב־200 שקל".
מעיין הייתה מתעלפת אלמלא אביה אחז בה תוך שהוא פולט לעבר מר אנטי שהוא מנוול ורשע. אנטי חייך אליו בנימוס, קד קידה, וענה לו: “אני מת על הבת שלך, היא באמת נשמה טובה, אבל במדינת היהודים כמעט כולם, בלי יוצא מהכלל, ימכרו את נשמתם בשביל פאקינג כסף. מה לעשות, שוב הרווחתי בהתערבות".
אנטי ספר חמישייה מתוך העשירייה שבידיו והניח על הבר ליד מעיין. “זה פיצויי פיטורים במידה שחברי, בעל המקום, יהיה חרא וינקום בך על ההפסד שלו בהתערבות ויפטר אותך". אנטי לגם את כוסית הוויסקי שעל הבר, הביט לעבר מעיין ובקול רך אמר לה: “וגם אם לא יפטר, זה שלך, כי אני מעלתי באמון שלך וטמנתי לך מלכודת מלוכלכת, מצטער, את אחלה ברמנית". הוא קד קידה בנימוס ונעלם אל הרחוב.
נתן זהבי גם ב-103FM, "רדיו ללא הפסקה"