בשנת 1952 אדם בשם מלכיאל גרינוולד, נצר למשפחה הונגרית ופעיל של תנועת המזרחי, הפיץ עלון שבו כתב הערות בוטות על מנהיגים שלדעתו לא היו ראויים למשרתם ולמעמדם. באחד מהעלונים תקף גרינוולד את ד"ר ישראל קסטנר, חבר מפא"י ומראשי יהדות הונגריה, והאשים אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהפקרת יהודי הונגריה. לכאורה היו אלה דברים חסרי ערך וחסרי בסיס, שנכון היה לא להתייחס אליהם. אלא שהיועץ המשפטי לממשלה דאז חיים כהן סבר אחרת, ובניגוד לדעת רבים החליט על פי סמכותו להגיש תביעת דיבה פלילית (קובלנה פלילית) נגד גרינוולד, בשל הוצאת דיבה נגד עובד ציבור. זו הייתה טעות ציבורית ומשפטית חמורה ביותר. גרינוולד שש אלי קרב ובסיוע עורך הדין שמואל תמיר ניהל משפט מטלטל, שהרעיד והסעיר את הארץ, ובסיומו האשים בית המשפט את קסטנר כי "מכר את נשמתו לשטן".
כשנתיים לאחר מכן, עם הגשת הערעור, נרצח קסטנר. ואף שלאחר מותו האמת יצאה לאור בבית המשפט העליון, הוא נותר בתודעה הלאומית כמי ששיתף פעולה עם הנאצים ובשל כך מצא את מותו.
הלקח העיקרי שלמדו פוליטיקאים בעקבות פרשה עגומה זו, הוא שאל להם למהר להגיש תביעות דיבה, כאשר הם אינם יודעים מראש מה תהיה התוצאה.
אינני בטוח שח"כ אורן חזן מכיר את פרטי פרשת קסטנר, שאלמלא כן מתמיה מדוע החליט להגיש תביעת דיבה נגד עמית סגל, כתב חדשות ערוץ 2, בשל התחקיר המפורסם שעשה על מעלליו בבורגס שבבולגריה. ברגעי מבוכתו הבטיח חזן שיגיש תביעת דיבה, אך הוא בהחלט לא היה אנוס לעשות זאת, שכן פוליטיקאים רבים מצהירים על תביעות שבדרך, אך לא מממשים את זכותם, והם יודעים מדוע.
השבוע הגיעה תביעת הדיבה הזו לדיון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט עזריה אלקלעי. סגל ביקש מהשופט לאפשר לעדים מטעמו, שאמורים לאמת את התחקיר, להעיד בדלתיים סגורות. ככל הנראה משום שהם אינם מעוניינים בחשיפת יתר, ואולי אף חוששים.
בפני השופט אלקלעי עמדה דילמה לא קלה: מצד אחד, העיקרון המנחה של עולם המשפט הדמוקרטי הוא פומביות הדיון, ושמירה על עקרון זכות הציבור לדעת. ככלל אין לנהל משפטים חסויים וסודיים, כאלה שמאפיינים משטרים אפלים ופאשיסטיים ולא מדינות דמוקרטיות. מצד שני, בית המשפט, שצריך לרדת לחקר האמת, מוסמך בנסיבות מסוימות לאפשר חיסיון מלא או חלקי לעדים שחוששים מתוצאות חשיפתם ומחשיפת עדותם לעיני כל.
בישראל קיימת הגנה חלקית על חופש העיתונות, ועיתונאים אינם מחויבים לחשוף את מקורותיהם באופן אוטומטי בפני בית המשפט, אלא בנסיבות מסוימות. וגם אם חסיון מקורות עיתונאיים אינו מעוגן בחקיקה, השאלה העקרונית לגביו נידונה לא פעם בפסיקות של בתי המשפט, בעיקר של בית המשפט העליון, שהעניק הגנה מסוימת ומוגבלת לאותם מקורות.
אולם אף שעל פי הוראות חוק בתי המשפט, רשאי שופט להכריז על קיום משפט או חלקו בדלתיים סגורות, החליט השופט אלקלעי כי העיקרון של פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת גובר על עקרון חסיון המקורות, ובשלב הזה לא נענה לבקשתו של סגל ולא אישר עדות בדלתיים סגורות.
יש להניח שאם בהמשך הדרך יגיע השופט למסקנה שבהחלטתו יש כדי לפגום בהליך גילוי האמת, משום שהעדים יסרבו להעיד או לספר את האמת בבית המשפט, הוא ישנה את החלטתו באופן מלא או חלקי, ואם לא הוא אז אולי באמצעות ערעור.
נדמה לי שזה המבחן האמיתי: אם עלול להתעורר חשש מוחשי להסתרת האמת, כי אז עדיף להעניק חיסיון חלקי למקורות. אם בית המשפט ישתכנע שניתן להגיע לחקר האמת גם ללא חיסיון, עדיף שהמשפט יתנהל בפומבי.
ומעניין לעניין באותו עניין. התובע הצבאי ביקש לאחרונה מבית המשפט הצבאי לא לפרסם את שמות עדי התביעה במשפטו של אלאור אזריה, זאת לאחר גילויי ההסתה והקריאות האלימות נגד תום נעמן, מפקד הפלוגה של החייל, לאחר עדותו.
מצער שעד כה לא נמצאו כלים משפטיים בארץ או בעולם כדי להתמודד בצורה יעילה עם האלימות וההסתה ברשתות החברתיות. לכן, בנסיבות הללו אני סבור שככל שעדים מבקשים להישאר אלמוניים צריך בית המשפט לאפשר להם זאת.
הפרדת רשויות
ח"כ יואב קיש מהליכוד מקדם הצעת חוק חדשה שעל פיה לא יוכלו חברי הכנסת לעתור לבג"ץ נגד החלטות הכנסת. לטעמו של קיש העתירות הללו מהוות חוסר כבוד כלפי הרשות המחוקקת.
מדובר בהצעת חוק מעניינת וייחודית, שככל שביררתי איננה קיימת בדמוקרטיות אחרות. מאידך, הזרם המתמיד של חברי כנסת שאינם מצליחים להגיע לתוצאות מניחות את הדעת לדעתם במאבקיהם הפוליטיים ורצים לבג"ץ, הוא חריג ויוצא דופן יחסית למדינות אחרות.
לכאורה הרוב בכנסת קובע ויש לקבל את הכרעת הרוב, אולם דמוקרטיה צריכה לדעת לעצור את העריצות השלטונית של הרוב, שלעתים מנסה ומצליח למעוך ולעשוק את המיעוט, ואין הגנה טובה יותר על זכויות המיעוט מזו שמעניק בג"ץ.
עוד לפני הצעת החוק של קיש בג"ץ לא מיהר להתערב בהחלטות הכנסת וידע לכבד את הרעיון של הפרדת הרשויות. למשל בהחלטתו משנת 84' בעניין מאיר כהנא, יו"ר סיעת כך. כהנא הגיש עתירה לבג"ץ נגד שלמה הלל, יו"ר הכנסת, שסירב לקבל את הצעות החוק שלו בשל תוכנן הגזעני. בתגובה לעתירה טען הלל שאין לבית המשפט סמכות להתערב בשיקוליו. אולם השופט אהרן ברק בדעת רוב פסק לטובת כהנא. הוא קבע שאומנם ליו"ר הכנסת יש סמכות לפסול הצעת חוק, אך בשל צורתו ולא בשל תוכנו הפוליטי. עוד הוסיף ברק שכאשר רשימה נבחרת לכנסת, צריך לאפשר לה להגיש הצעות חוק ברוחה.
בעתירת בג"ץ אחרת משנת 2000 (לבנת נגד יו"ר ועדת חוקה ומשפט) קבע הנשיא ברק בדעת רוב שבית משפט מוסמך לערוך ביקורת על פעילות הכנסת, אך בזהירות ובריסון ורק כאשר קיימת פגיעה ממשית במרקם החיים הפרלמנטריים.
לטעמי, יש מקום להגביל את הזרם השוטף של העתירות ולהקים ועדת משנה של ועדת הכנסת, שתהיה מורכבת ממספר שווה של חברי כנסת מהאופוזיציה והקואליציה ותאשר לגופו של עניין את העתירות שניתן יהיה להגיש לבג"ץ. נכון, גם אם זה יקרה, עדיין יוכלו חברי הכנסת להגיש בקשות לבתי המשפט באמצעות עותר ציבורי אחר, שיהיה מצויד בתצהיר כמתחייב בבג"ץ, אך מדובר יהיה במהלך בעל ערך הצהרתי. וגם לכך יש טעם.