הניסוי שערכה חוקרת התקשורת קלי ברנס, התגלה לתדהמתה שפייסבוק מאזינה לה. היא סיפרה לחברתה, בשיחת טלפון, שהיא כמהה לחופשת ספארי באפריקה, ואמרה לה "אני חושבת שזה יהיה נהדר לנסוע על אחד הג'יפים האלה". מיד אחר כך הפוסט הראשון שהופיע בפיד שלה דיבר על חופשה בספארי באפריקה. הרשת, כהרגלה, געשה השבוע.



איזו תבהלה. לכאורה, פייסבוק מרחרחת אחרינו, מאזינה לנו דרך מיקרופונים חשאיים ומתאימה לנו פוסטים או אולי גם פרסומות על נושאים שעליהם דיברנו. מיד עוד אנשים נזכרו פתאום בצירופי מקרים דיגיטליים, כמו הבחורה ששלחה לבעלה בוואטסאפ צילום של מקל ההריון עם שני פסים, וכבר קיבלה בפייסבוק פרסומות לחיתולים, ומישהי אחרת נתקלה בפסיכולוג שאותו היא מבקרת אחת לשבוע ב"אנשים שהיא עשויה להכיר".


 

המסקנה היא אחת, ברגע שאנחנו מחוברים לרשתות חברתיות המזינות זו את זו במידע על אודותינו, הפרטיות שלנו מתה ומקום קבורתה בסל המחזור. ואני חושב שזה פשוט נהדר, אנשים מייחסים חשיבות יתר לפרטיות המטופשת שלהם. החוקרת רצתה חופשה בספארי באפריקה, ופייסבוק נתנה לה מידע רלוונטי בתחום. מה אדם צריך יותר מזה. נשמע כמו חזון אוטופי שמרגע שאשחרר לאוויר העולם את רצוני להתרענן בחופשה קפואה באיסלנד, ואגיד לחבר "זה יכול להיות נהדר לנסוע על אחת ממזחלות השלג האלה", פייסבוק תדבר עם וואטסאפ שתקבל מידע מאינסטגרם, יחד הן יבקשו לשאול את ווייז מה מצב התנועה שם - ישוו עבורי מחירים, יזמינו לי כרטיסי טיסה ומלון, וישדכו לי אינואיט שידריך אותי. 
 
זה עולם משוכלל וטוב יותר מהעולם העלוב הקודם, שבו אנשים משוחחים עם חברים בטלפון, ואפילו החברים שלהם לא מקשיבים להם. האדם יכול לספר שבא לו לאכול בצהריים קציצות דגים ואורז, ולמי אכפת? האם חברתה של חוקרת התקשורת שהייתה בצד השני של הטלפון התעניינה באמת אם בא לה חופשה באפריקה, או שהיא סיפרה על הצרות עם בעלה? 
 
בתחקיר עוקב בערוץ 2 רצו לאשש את המחקר, וגבר שאל את אשתו אם היא רוצה שהוא יברר על חופשה באילת. חצי שעה אחר כך, בקיר הפייסבוק שלו, עלתה פרסומות לישראייר עם הצעות למלונות. נשאלת השאלה, מה אתה שואל את אשתך אם לברר? או שתברר בעצמך, או שתספר את זה ישר לפייסבוק, תראה כמה היא יותר קשובה ומסייעת. 


קחי אותי לאיסלנד, פייסבוק. צילום: רויטרס
קחי אותי לאיסלנד, פייסבוק. צילום: רויטרס

 
כל יום אנשים מדברים, מספרים ומשתפים, ואף אחד לא מאזין, אף אחד לא מקשיב, אף לא אחד עוזר. כמה פעמים אמרתי לאנשים שבא לי לפתוח דוכן אוכל, לשחק כדורגל בקבוצת חובבים, להכיר מקרוב את דוד ביטן, להיכנס לוויכוח עם אראל סג"ל, להכין במיקרו פופקורן הפוך - שהצד שצריך להיות כלפי מעלה יהיה כלפי מטה, ולראות מה יקרה - מישהו עזר לי או קירב אותי לעוד אנשים כמוני? ממש לא. רק פייסבוק התמימה הזו, כמו אמא דאגנית וקשובה, מסוגלת להתייחס ברצינות וביעילות לכל שטות שאנחנו אומרים, והיא היחידה שמנסה לעזור לנו לממש את חלומותינו הבלתי כמוסים. 
 
חבר אמר לי, "מפחיד לאן העולם הזה הולך, אין מקום לפרטיות יותר, ממש מראה שחורה". שאנשים שקנאים לפרטיות שלהם יואילו לוותר על הרשתות החברתיות ויעברו לגור באי בודד. או שיגישו תוכנית בוקר בערוץ 10. יש פתגם סיני חמוד שאומר שכשרוח השינוי מגיעה, יש כאלה שבונים חומות, ויש שבונים טחנות רוח. אולי לפרטיות אין עוד ערך בעולם החדש. 
 
החיים הם כאוטיים והאדם הוא יצור בודד, והנה, סוף־סוף נמצא המישהו שהקיום שלנו הוא משמעותי עבורו. מראה שחורה זה כאן, ואני מקים טחנת רוח ומבקש מפייסבוק, האזיני לי. קראי מה שאני כותב, עקבי אחרי המקומות שהייתי בהם. גבעתיים, קדימה, תל אביב ופעמיים ראשון לציון השבוע. בסוף ימי אני מבקש גם שפייסבוק תספיד אותי. היא ולא אחרת. היחידה שבאמת אכפת לה, שמכירה אותי הכי טוב. נכון שהיא רק אלגוריתם - אבל עדיף אלגוריתם קרוב מחבר רחוק. 