1. הפרט ומשול
באוקטובר 2014 כונסו כתבי הכלכלה בירושלים בחדר קטנטן בבניין הנהלת האוצר. הנוכחים התבשרו על ידי המנכ"לית דאז יעל אנדורן וראש אגף התקציבים אמיר לוי על תוכנית הפרטה יומרנית של 11 חברות ממשלתיות. דובר על הנפקת מניות בבורסה של חברות כמו נתיבי גז, הדואר, התעשייה הצבאית, נמלי ישראל (חיפה ואשדוד) ועוד. את התוכנית אמור היה לקדם מנהל רשות החברות הממשלתיות, אורי יוגב.
ברשות החברות הזדרזו לחתום על הסכמי שיתוף פעולה עם יועצים כמו מקינזי, הנמצאת תמיד במקום ובזמן הנכון, וגיזה. "דמי הצלחה" שהובטחו לחברת הייעוץ הסתכמו ב-34 מיליון שקל לפי הגרסה המרחיבה, או 27 מיליון שקל בגרסה צנועה יותר. מרבית הכסף לא שולם, כי כל החברות נותרו על המדף, אבל פטור בלי כלום אי אפשר: כבר נעשו הערכות השווי של החברות, ועבורן שולמו כמיליון שקל. וזה לא הכל: שתי חברות הייעוץ ממשיכות להתפנק בדמי ייעוץ ("ריטיינר") של 50 אלף שקל בחודש עבור תחזוקת תוכנית ההפרטה.
באותו זמן הוחלט גם למכור את השליטה בתע"ש. גם במקרה זו הוזמנו שתי הערכות שווי: מחברת פרומתיאוס תמורת 99 אלף שקל (מתוכם שולמו בפועל 40 אלף שקל), וממשרד רואי החשבון פאהן קנה. ב-2011 (עוד לפני החלטת ההפרטה) הובטחו לפאהן קנה עבור ייעוץ עסקי 900 אלף שקל (מתוכם שולמו בפועל 478 אלף שקל). ב-2012 נחתמה עם פאהן קנה עסקה נוספת שבה סוכם על תשלום של 900 אלף שקל נוספים, עבור מה שמכונה "בנק שעות ייעוץ", מתוכם שולמו בפועל 500 אלף שקל.
אבל כפי שניחשתם, גם הפרטת תע"ש לא יצאה לפועל לאחר שההמלצה על מכירה לאלביט מערכות טורפדה משום שמדובר היה בקונה יחיד, והמחיר שהוצע לא היה ריאלי. כדי להתניע מחדש את התהליך התעלמו מהערכות השווי הקודמות וגייסו שני מעריכים חדשים: חברת תבור, שתקבל 710 אלף שקל, וחברת שווי הוגן שתקבל 90 אלף שקל נוספים.
כאמור, שום חברה לא הונפקה או נמכרה למשקיעים, ובינתיים מיליוני שקלים נזרקו לפח. תירוצים לכך לא חסרים, אבל הסיבה המרכזית היא אובדן האמון של שר האוצר באורי יוגב, מנהל הרשות. כחלון יעדיף לפגוש את איסמעיל הנייה לפני שיסכים לפגוש את יוגב. שר האוצר חובט במנהל הרשות בכל הזדמנות. הוא ביקר קשות את התוכנית להפרטת הדואר ומתייחס למנהל הרשות כאילו היה אוויר.
ליוגב, המצויד בעור של פיל, זה לא מפריע, והוא נערך להמשיך בתפקידו עד ספטמבר 2017 על אפו ועל חמתו של כחלון. זה מזכיר את התעקשות החשב לשעבר, ירון זליכה, שמירר לשר האוצר לשעבר רוני בר-און את החיים. כל מנהל סביר שהמעסיק שלו מאבד בו את אמונו היה מסיק מסקנות, אורז בתוך שעה ונעלם. משרה ניהולית אינה עוד ג'וב שמקבלים מלשכת העבודה ומחתימים שעון. מנהל זקוק לגיבוי של הבוס, ובלעדיו הוא חייב ללכת הביתה. אבל כאמור, את יוגב זה לא מעניין. הניסיונות להביא לפרישתו מרצון עלו בתוהו. הוא ממשיך להתעקש כמו בסיפור של אותו בעל תימני שסירב לתת גט לאשתו במשך עשרות שנים. רק הממשלה מסוגלת לפטרו, אבל לאף אחד אין האומץ להסתבך.
התעקשותו, גם בהנחה שהיא מוצדקת, תוקעת את תהליך ההפרטה. שר האוצר מסרב לכנס את ועדת השרים להפרטה, כי מבחינתו אין לו עם מי לעבוד.
בדקתי את עמדת רשות החברות ונמסר שעיקר תקציב ההפרטה הוא עמלות הצלחה שלא שולמו, ואילו שאר ההוצאות שוליות. עוד נמסר כי אף על פי ששום חברה עדיין לא הופרטה, נעשו שינויים באופי הפעילות שלהן שהביאו להתייעלותן.
קיים סיכוי, אומנם לא גבוה, שמשהו בעניין יוגב יזוז בקרוב. השבוע התבשרנו על כוונת ליברמן למנות את יצחק אהרונוביץ, השר לביטחון הפנים לשעבר, ליו"ר התעשייה הצבאית, ואת יאיר שמיר (המשמש כיום כיו"ר נת"ע) ליו"ר התעשייה האווירית. מדובר בשני מינויים בעייתיים שלא ברור כיצד יצלחו את הוועדה בראשות השופטת בלהה גילאור. היא תתקשה לעכלם ללא המלצת רשות החברות. יוגב כבר מנע מינויים הנתפסים כפוליטיים, כמו זה של לימור לבנת לדירקטוריון חברת החשמל או זה של חיים אביטן כיו"ר נמל אשדוד. עם ליברמן זה יהיה שונה. אם יוגב יתעקש, ייתכן ששר הביטחון יגיע עם החלטת המינויים לממשלה והיא תעבור. נראה אז כיצד יגיב יוגב.
2. בנקאות צללים
השבוע נחשף שתשובת המדינה לבג"צ נגד הסכם הפיוס עם טורקיה כוללת סעיף פיננסי חריג. מתברר שהטורקים, בידיעת ישראל, יהיו רשאים להעביר כסף למימון פעילות רשויות השלטון בעזה. הכסף יהווה צינור חמצן פיננסי, גם אם בדיעבד יתברר שהוא זלג לפעילות טרור.
זה מחזיר אותי לסיפור שנחשף לפני כמה חודשים ב"מעריב-סופהשבוע" על סירוב הבנקים הישראליים (בעיקר הפועלים) להמשיך את שיתוף הפעולה עם בנקים מהרשות הפלסטינית. החשש בבנק הפועלים היה שכספים או ערבויות פיננסיות ימצאו את דרכם למימון פעילות טרור. הבנקים חוששים ובצדק מחשיפתם לתביעות, בעיקר מצד גופים אמריקאיים שהוכיחו שהם לא מתביישים לעשות את זה.
בבנק הפועלים לא היו מסוגלים להכיל את הסיכון ופנו לאוצר בדרישה לקבל שיפוי (כיסוי ביטוחי) אם וכאשר יוגשו תביעות כאלה. עו"ד פיני רובין הבהיר מטעם הבנק שללא שיפוי המניח את הדעת מרשו ייאלץ להתנתק מהמוסדות הפיננסיים הפלסטיניים.
הטיפול בסוגיה, כמו בכל דבר שזז, הוטל על מנכ"ל האוצר שי באב"ד. המנכ"ל הונחה על ידי כחלון, הרואה חשיבות רבה בהמשך שיתוף הפעולה הפיננסי עם הפלסטינים, לפתור את המשבר. כחלון בטוח שביטחון כלכלי אצל הפלסטינים יספק ביטחון צבאי בישראל. מבחינתו, חנק כלכלי אינו פתרון אלא בעיה שרק תחריף את המשבר.
באב"ד התחייב כלפי הבנקים שבישראל הם יקבלו את הכיסוי המשפטי הנאות, ואולם ביחס לחו"ל הוא התקשה לספק את הסחורה. על אף זאת הוא פועל מאחורי הקלעים במרץ ליצירת קונצנזוס בינלאומי בנוגע לחשיבות המשך פעילות הבנקים הישראליים בשטחי הרשות.
באב"ד גם פנה למוסדות האיחוד האירופי וגם למוסדות האו"ם בבקשה לקבלת מכתבי תמיכה. הוא לא התעצל להגיע גם למחלקת המדינה האמריקאית, ומאמציו בנושא נשאו פרי. מכתב שנחת בימים אלה על שולחנו מאן פטרסון, האחראית לענייני המזרח התיכון במזכירות המדינה האמריקאית, מהווה חדשה מרעננת.
פטרסון כותבת: "בהמשך לבקשתך לקבלת עמדתנו בנושא החשש לסיום קשרי הבנקים הישראליים עם הרשות, ארה"ב מקבלת בברכה את תרומתם לכלכלה הפלסטינית באמצעות אספקת שירותים פיננסיים, ואנחנו מעריכים את התרומה למסחר ולהשקעות. אנחנו גם מכירים בכך שממשלת ישראל עושה מאמצים יוצאים מהכלל לסייע לבנקים הישראליים להמשיך את אספקת שירותים אלה. אימוץ הכללים למלחמה בהלבנת הון והסטנדרטים למניעת מימון פעילות טרור חיוניים להמשך פעילותם".
פטרסון מסיימת את מכתבה במילים: "חשוב שהרשות הפלסטינית תמשיך את הפיקוח ההדוק על הסקטור הפיננסי שבאחריותה. אנחנו מצפים שהבנקים הישראליים, דרך הכללים למניעת הלבנת הון ולוחמה בטרור, ינהלו את הסיכון בצורה יעילה".
המכתב מעניק אם כן גיבוי מסוים של האמריקאים להמשך שיתוף הפעולה עם הפלסטינים. עם זאת, הוא אינו מבטיח מטרייה מוחלטת במקרה של כשל. זה המקסימום שבשלב זה יכלו להשיג באוצר. כעת ממתינים להתחייבויות דומות מצד האיחוד האירופי. ומה שיותר חשוב - ממתינים להחלטה בשאלה אם בנק הפועלים יסתפק בערבויות או שידרוש שלייקס פיננסיים נוספים.
3. תנו להם קרדיט
הנגידה קרנית פלוג חזרה בתחילת השבוע מעוד כנס בינלאומי, הפעם בסנט פטרסבורג. היא השתתפה כאורחת הבנק המרכזי של רוסיה בדיון שכותרתו "המדיניות המוניטרית בתקופה של אי ודאות גלובלית, לקחים והזדמנויות". נושא הפאנל רלוונטי מאין כמותו לכלכלה הישראלית.
ואכן, עם שובה ימתין לה ולמפקחת על הבנקים זימון מוועדת הכספים לדיון בהתייקרות המשכנתאות. השתיים יתבקשו להציג דרכים להקל על רוכשי דירה ראשונה במימון הקנייה. נציגת הפיקוח מרב שמש השתתפה השבוע בדיון מקדים והסבירה: "הריביות אכן עלו למרות שריבית בנק ישראל נשארה 0.1%. הגורם המרכזי לכך הוא העלייה בסיכונים בשוק הדיור והפנמה שלהם על ידי הבנקים. לאורך זמן יש סיכונים מצטברים. מחירי הדיור עלו ב-100% מאז 2008, הריבית עולה, והאשראי לעסקים לא. האשראי לנדל"ן ולמשכנתאות עולה, והסיכונים הולכים ומצטברים".
עוד לפני שצולבים את הנגידה בוועדת הכספים, כדאי שחבריה יכינו שיעורי בית. את סיפור האשראי והריבית ניתן לסכם בשתי מילים: "הלימות הון"; או בשלוש: "יחס הלימות ההון". ככל שהלימות ההון הנדרשת גבוהה יותר, הבנקים יציבים יותר אבל מסוגלים לתת פחות אשראי. עד סוף 2016 נדרש לאומי להגיע ליחס הלימות הון של 10.3%, והפועלים ל-10.5%. שני בנקים אלה הם יצרני האשראי העיקריים של המערכת, ושניהם נמצאים במחצית האחוז מתחת ליעד המתחייב.
עד היום הסתדרו הבנקים לא רע עם המגבלות. בגלל ההאטה במשק כמעט לא היה צורך באשראי, למעט למשכנתאות ואשראי למשקי בית. אלא שבינתיים לכל בנק נוספה צרה נוספת. לאומי נאלץ לשנות את מקדם ההיוון בפנסיות ונאלץ להקצות לכך הון נוסף. הפועלים עדיין לא סיים את ההסתבכות עם האמריקאים, והרצון שלו לחלק דיבידנד שחק את הונו. כדי לעמוד ביעד (והבנקים מתכוננים לכך ברצינות) הם החלו בסגירת ברזי האשראי לא רק לתחום המשכנתאות, אלא גם לאשראי עסקי. וכשההיצע מוגבל המחיר עולה.
ברז האשראי נסגר גם לקבלני הבנייה. שר האוצר מודע לכך בזכות מנכ"לית לאומי רקפת רוסק-עמינח, שהייתה הראשונה להתריע. הוא שומע את זה גם מקבלנים. על רקע זה יזם ראש מטה הדיור באוצר, אביגדור יצחקי, פגישה עם נגידת בנק ישראל. בפגישה, שבה השתתף גם כחלון, סוכם שמקור האשראי למימון ענף הבנייה יהיה הגופים המוסדיים (קופות גמל ופנסיה) אבל הוא ינוהל ויינתן באמצעות הבנקאים (שיבצעו עבורם את עבודת החיתום).
הרעיון מצוין, ואגב הוא ראוי לאימוץ לא רק בתחום הבנייה (הקרוב ללבו של שר האוצר). מה רע שיישמו אותו גם בהייטק? לנוכח המגבלות על המוסדיים ומצוקת האשראי, השאלה היא איך מבצעים את התוכנית כמה שיותר מהר.
השבוע פרסם האוצר סדרת רפורמות שיופעלו בחסות חוק ההסדרים: השקעות של 60 מיליארד שקל בתשתיות תחבורה, פרויקטים להסבת משאיות לשימוש בגז ועוד. מאיפה יבוא הכסף? בטח לא מהבנקים. מאות לקוחות מסחריים גדולים המתעניינים באשראי להשקעות או להגדלת הון מסורבים. אחדים נאלצים לדחות תוכניות השקעות, ואחרים מגייסים כסף יקר במקומות אחרים. התעשיות הביטחוניות שאינן מחוברות לשוק ההון סובלות במיוחד מהמצב. אחת מחברות המזון שביקשה להקים מרכז ענק לוגיסטי נתקלה בסירוב. חברות דלק שמעוניינות להתרחב תקועות. בקיצור, בלי אשראי אין השקעות, ובלי השקעות אין צמיחה.
באוצר יכולים לפטפט מבוקר ועד ערב על רפורמות, הוזלת יוקר המחיה וחידוש הצמיחה, אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
לחברי ועדת הכספים מומלץ לדון לא רק בבעיית המשכנתאות אלא גם באשראי העסקי. אלה החיים עצמם. אם שופרסל או דלק ישלמו יותר עבור הכסף, גם אנחנו הצרכנים נסבול, וזה בדיוק הפוך מהוזלת יוקר המחיה.
אז עוד לפני שהנגידה טסה לפאנל הבינלאומי הבא, מוזמנים חברי ועדת הכספים לשאול אותה אם העמידה ביעד הלימות ההון עד סוף 2016, שכל כך מכבידה על המשק והבנקים היא מדאורייתא, או שאולי אפשר לפרוס את היעדים כמו בעסקת תשלומים עד 2020.
את תוספת ההון הבנקים לא יחלקו כדיבידנד, אף על פי שבעלי המניות היו מתים לכך. תנו להם אשראי: הם מעוניינים לסייע בחידוש הצמיחה.
4. זיכרונות מאפריקה
לביקור נתניהו באפריקה שהסתיים ניתן להתייחס כנסיעת הכל כלול: מורשת ישראל (יוני נתניהו ומבצע אנטבה), דיפלומטיה (פתיחת שגרירות ונספחות מסחרית של אתיופיה בישראל) ופוליטיקה - "אפעל לשילוב ישראל כמשקיפה בארגון מדינות אפריקה" כפי שהתחייב נשיא קניה.
הביזנס, הנושא שמעניינו של כותב טור זה, משתרך בסוף הרשימה. לצורך טיסה לשום מקום נשפכו עשרות מיליוני שקלים מהתקציב, וזה רק עבור בנימין נתניהו ומלוויו. לכך יש להוסיף אלפי דולרים לנוסע ששילמו 50 חברות עסקיות. אל משלחת אנשי העסקים התייחסו בביקור זה כסרח עודף. העובדה שהם לא זכו לכבוד להצטרף למטוסו האישי של ראש הממשלה בגלל התנגדות רעייתו מעידה על היחס המזלזל. בעולם המערבי מקובל שראשי מדינה מצרפים לביקוריהם העסקיים אנשי עסקים הצמודים אליהם. משימתם היא להביא ליצירת שיתופי פעולה עסקיים רבים ככל האפשר עם המדינה. את האדרתם האישית הם שמים בצד.
המשלחת אורגנה על ידי מנכ"ל מכון הייצוא עופר זקס, שיסיים את תפקידו בימים הקרובים. מינויו כשגריר הבא באיטליה אושר בתחילת השבוע בישיבת הממשלה. מחליפו יהיה מנכ"ל הליכוד גדי אריאלי, שביוזמת נתניהו ייבחר בשבוע הבא על ידי דירקטוריון מכון הייצוא. הבחירה נתפרה למידותיו וללא ועדת איתור כמקובל בגופים ציבוריים. אכן, נתניהו פועל במלוא המרץ לעידוד הייצוא.
חזרה למסע. שני ראשי הארגונים הכלכליים הרלוונטיים ביותר למסע נשארו בבית: שרגא ברוש, נשיא התעשיינים, וניסו בצלאל, נשיא לשכת המסחר ישראל־אפריקה. ברוש אמור היה להצטרף, אבל ברגע האחרון הבריז. שאלתי את ברוש מה קרה: "בסופו של דבר לא מצאתי לנכון לנסוע. היו לי דברים דחופים יותר לעשות בישראל", השיב.
ניסו בצלאל, אחד מבעלי חברת הסחר אבוני, שיש לה קשרים ענפים באפריקה, ביטל אף הוא, כנראה מטעמי פוליטיקה פנימית. מי שנסע הוא אחיו חזי בצלאל. האחרון, שהינו הבעלים של חברת אקספון, משמש כקונסול הכבוד של רואנדה בישראל וקודם לכן כיהן כקונסול של אוגנדה. בשתי מדינות אלה הוא זכה לכבוד מלכים ואף הוצב בשורה הקדמית בטקסי קבלות הפנים. בצלאל אינו זקוק לנתניהו לצורכי קשרים ביבשת השחורה. הוא טס לביקור מטעמי נימוס.
גולת הכותרת של הביקור הייתה סמינר עסקי בניירובי, בירת קניה. ראש הממשלה פתח את הסמינר, בהשתתפות אנשי עסקים ומושלי מחוזות מקניה, ונעלם לאחר מכן לעיסוקיו. מה שעניין את הנציגים המקומיים היה הזדמנויות משותפות בתחומי הטכנולוגיה והסייבר, המים והחקלאות. אתמול נערך סמינר נוסף באתיופיה.
בהודעה רשמית מטעם משרד ראש הממשלה נאמר, כי "החברות הישראליות קיימו פגישות מוצלחות מעל ומעבר לציפיות עם נציגי 150 חברות מקניה ונציגי ממשלה רלוונטיים. כבר נסגרו עסקאות, ורבות אחרות צפויות להיסגר".
אז ככה. עסקות באפריקה אינן נסגרות מהיום להיום. במקרה הטוב מהיום לעוד מספר שבועות או חודשים. מה שברור הוא שנתניהו עצמו, שהוא גם שר החוץ ושר הכלכלה, עשה דיל מצוין כשקטף במהלך ביקורו דיבידנד פוליטי מלא, לפחות בעיני האפריקאים.