משפחה מודרנית: חוק חזקת הגיל הרך דורש תיקון מחדש

הצעת החוק של ח"כ יואב קיש בעניין "חזקת הגיל הרך", המכילה רפורמה משמעותית בדיני המעמד האישי, נמשכה לפי שעה מסדר יומה של הכנסת. יש לקוות שכשהעננים הכבדים שמכסים אותה יתפוגגו, וממדי האגו יקטנו, היא תשוב להעסיק את הכנסת משום שהיא חשובה וחיונית.

בעבר מבנה המשפחה, בעולם וגם בישראל, היה מתוחם בקווים ברורים ומדויקים. על פי הנורמה למשפחה היה מפרנס אחד, בדרך כלל האב, והתפיסה המקובלת הייתה שתפקידה העיקרי של האם הוא לנהל את הבית ולגדל את הילדים. בינתיים התחלף המילניום ובמשפחה המודרנית המפרנסים הם גם האם וגם האב, ועבודות הבית וגידול הילדים הם מטלה משותפת לשניהם. גם המבנה המסורתי של המשפחה השתנה ובמקום אבא ואמא אנו עדים יותר ויותר למשפחות חד־הוריות ולמשפחות חד־מיניות, שאינן מחמיצות את חוויית ההורות. גם שיעור מקרי הגירושים עלה במרוצת השנים, וכיום הוא נושק ל־%30. כלומר, אחד מכל שלושה זוגות ימצא עצמו על מדרגות הרבנות.

ב־1962 החליטה הכנסת להסדיר בחקיקה את הזכויות והחובות של בני זוג וילדים במקרה של גירושים או פרידה, במסגרת "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות". בסעיף 25 נקבע כי ככל שההורים לא מגיעים להסכמה באשר למשמורת הפיזית או ל"חזקה" על הילד, והנושא מתברר בבית המשפט, ההכרעה השיפוטית רשאית להכריע מי יחזיק בילד, והשיקול המנחה הוא טובתו "ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". כלומר, הסעיף מורה על "חזקה משפטית", שעל פיה טובת הילד שגילו עד 6 מחייבת, בהיעדר סיבות מיוחדות, השארתו בידי האם. הסעיף הזה הפך במהלך השנים לביטוי הידוע "חזקת הגיל הרך".

אגב, זה אינו פטנט ישראלי מקורי. רוב שיטות המשפט, החל מהמאה ה־19, הניחו את אותה הנחה, שהיו לה השלכות מרחיקות לכת, משום שעיקרון נוסף ידוע הוא שרצוי שלא לפצל בין אחים. לכן, גם אם יש אחים או אחיות בני 6 ומעלה, על מנת לא לפצלם ולהפרידם, נמסרה החזקה בהם לאם.

במתכונתו הנוכחית מהווה החוק במידה מסוימת מנוף סחטני בידי חלק מהאמהות, שבתמורה להסדרי ראייה לאבות דורשות דרישות כספיות ואחרות, שבית המשפט לא העניק להן במסגרת הליכי הגירושים או הפרידה. מעבר לכך, כל אחד מאיתנו מכיר משפחות צעירות שבהן האב משקיע הרבה יותר מהאם בגידול הילדים, גם כשהם רכים. אלו בין היתר הסיבות לכך שכבר שנים רבות נדרשה רפורמה לעדכון החוק המיושן.

בשנת 2005 הקימה שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, ועדה ציבורית מקצועית בראשות פרופ' דן שניט, על מנת לבחון מחדש אם הוראות החוק משנת 1962 עדיין אקטואליות לימינו. דעת הרוב בוועדה הייתה שחזקת הגיל הרך מנוגדת לממצאים מחקריים, ושעל פיהם גם בגילים האלה יציבות הילדים מחייבת קשר שוטף עם שני ההורים, ולפיכך המבחן הקובע צריך להיות טובת הילד ללא חזקה זו או אחרת ולא חשוב מה גילו.

זו רפורמה חשובה ומתחייבת לאור השינויים שחלו במבנה המשפחה בעשורים האחרונים, ואת הרפורמה הזו עיבד ח"כ קיש להצעת חוק שעל הכנסת לדון בה. אלא שארגונים פמיניסטיים וחברות כנסת עם תפיסות עולם מיושנות הרימו קול זעקה, ולא ברור מדוע. בעקבות כך, כרגיל במקומותינו, הוצעה בכנסת הצעת פשרה שעל פיה חזקת הגיל הרך תחל מגיל שנתיים וחצי ולא 6. בנסיבות אלה החליט ח"כ קיש, בצדק ובתבונה, למשוך בינתיים את ההצעה עד שייווצר אקלים נוח יותר. על נפשו של ילד ועל טובתו לא ניתן להתפשר.

צרות של אחרים

לנשיא ארה"ב ברק אובמה נותרה יתרת כהונה של שבעה חודשים. במושגים פוליטיים מדובר בנצח. בין המשימות שנותרו לו, עליו למנות שופט נוסף לבית המשפט העליון במקומו של אנטונין סקאליה, שנפטר בחודש פברואר.

עד למועד כתיבת שורות אלו נכשלה משימתו, וקיים סימן שאלה גדול אם הוא יצליח לעשות זאת עד לסיום כהונתו, זאת משום שהסנאט, שצריך לאשר את המינוי לאחר הליך של שימוע, חושב שאין זה ראוי שנשיא ימנה שופט לבית המשפט העליון בשנת כהונתו האחרונה, אף שהחוקה האמריקאית מאפשרת לו לעשות זאת.

השפעתו של בית המשפט העליון בארה"ב לא פחותה מהשפעתו של בית המשפט העליון שלנו. אלא שלא כמו בישראל, בארה"ב שופט של בית המשפט העליון מתמנה לכל תקופת חייו, ומסיים את כהונתו רק כשהוא נפטר או כאשר הוא מחליט להתפטר. בישראל שופט מסיים את כהונתו בגיל 70, ואז לגוף הממנה - ובעיקר לחלק הפוליטי שבו - נפתח צוהר למנות שופט "בראש שלו".

השופט סקאליה מונה לכהונתו ב־1984 על ידי הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, והוא נחשב לאחד מגדולי השופטים בארה"ב בכל הזמנים. הוא אומנם נשא את הלפיד של השמרנות האמריקאית, אך יחד עם זאת גילה רגישות יוצאת דופן בנושא זכויות האדם, וזכה להערכה הן מהדמוקרטים והן מהרפובליקנים.

בבית המשפט העליון האמריקאי מכהנים תשעה שופטים בהרכב אחד, ודנים יחדיו בכל סוגיה עקרונית ובכל ערעור. לאחר מותו של סקאליה, בבית המשפט העליון יושבים ארבעה שופטים בעלי השקפת עולם דמוקרטית ליברלית וארבעה שופטים בעלי השקפת עולם רפובליקנית שמרנית. סקאליה היה השופט החמישי והמכריע לטובת התפיסה הרפובליקנית, ומותו הותיר את בית המשפט העליון בסוג של תיקו. לפיכך יש חשיבות מכרעת באשר לדמותו של השופט התשיעי.

אומנם הסמכות החוקתית למינוי שופטים נתונה לנשיא, והוא מנסה למנות נשיא דמוקרטי בדמותו, אלא שבשם האיזון הקדוש המינוי דורש את אישור הסנאט שבו יש רוב רפובליקני שלא מפרגן במיוחד לנשיא המכהן, והיה מעדיף שופט שמרן בן דמותו של סקאליה ולא שופט ליברל ושרוחו של אובמה נושפת בעורפו.

הנשיא ער לבעייתיות, ולכן מינה בכפוף לאישור הסנאט את השופט היהודי מריק בריאן גרלנד, יליד 1952, המכהן בבית המשפט לערעורים במחוז קולומביה. ב־1996 מונה גרלנד על ידי הנשיא דאז ביל קלינטון לבית המשפט הפדרלי לערעורים בוושינגטון, וזכה לתמיכת רוב הסנאטורים הרפובליקנים. כעת הסנאט משחק משחקי השהיה על מנת לסכל את המינוי של אובמה, אף שגרלנד עצמו נתפס כשופט לגופו של עניין, בלי נטיות ליברליות או שמרניות.

אין ביטחון שאובמה יצליח לכפות את המינוי שלו על הסנאט, אך אין ספק שהסנאטורים הרפובליקנים משנים את כללי המשחק ותהיינה לכך השלכות גם בעתיד.

על פי הסקרים האחרונים מסתמן שהנשיאה הבאה תהיה דמוקרטית, ולכן יש להניח בסבירות שגם אם מינויו של גרלנד לא יאושר עד הבחירות בנובמבר הקרוב, הוא יאושר לאחריהן.

בין הרתעה לענישה

הוריו של מוחמד אבו חדיר, הנער שנשרף למוות על ידי שלושה יהודים, עתרה השבוע לבג"ץ בדרישה להרוס את בתי היהודים שרצחו את בנם. אולם הסיכוי שבג"ץ ייעתר למשפחה נראה נמוך וזאת מתוך התבטאויות קודמות של שופטי בית המשפט העליון בסוגיות דומות, ובעיקר משום שהריסת בתי מחבלים אינה נתפסת כחלק מהענישה אלא כחלק מההרתעה, והיא נעשית על פי המלצות הדרגים המקצועיים, בעיקר השב"כ.

עד כה מוסכם על בית המשפט העליון שאין צורך להרתיע משפחות של מחבלים יהודים, משום שבניגוד למצב בחברה הפלסטינית מעשי חבלה כאלו מוקעים מפה לפה במרחב הציבורי הישראלי.