בשורת מנדלבליט: מינויו של היועמ"ש מתברר כתבוסה קשה לנתניהו

גורמים משפטיים אישרו לאחרונה את העובדה כי מתקיימת בדיקה/חקירה פלילית נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. הנושא כבר פורסם על ידי מספר עיתונאים (גידי וייץ, אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר, ונרמז גם בעמודים האלה). ההערכה היא כי מדובר בחקירה חדשה, שאינה קשורה לפרשות המוכרות לציבור (ביביטורס, מעונות ראש הממשלה וכו'). 

המשטרה עובדת על זה כבר שבועות ארוכים. אני לא יודע אם מדובר אכן בחקירה רצינית, כפי שנרמז כמה פעמים בתקשורת, או בגישושים שיכולים להוביל למבוי סתום. אני לא יודע מה בדיוק הם חוקרים, אם כי יש לי כמה ניחושים, על סמך עניינים שכבר פורסמו בעבר (גם בעמודים האלה). רק דבר אחד אפשר לקבוע כרגע במלוא האחריות: המערכת הפוליטית סוערת. החקירה הזו אינה הנושא העיקרי שבו עוסקים השחקנים הפוליטיים השונים, אלא הנושא היחיד. כולם, תומכי ומתנגדי נתניהו, ממוגנטים ומהופנטים לאפשרות שחקירה פלילית נגד ראש ממשלה תטלטל בקרוב את המערכת כולה. 
 

אגב, למרות ההפתעה, נדמה לי שהסטטיסטיקה לא משקרת: מאז בנימין נתניהו דור א' (1996), כל ראשי הממשלה נחקרו: ביבי עצמו (בר־און-חברון ופרשת עמדי והמתנות), ברק (עמותות הקש), שרון (האי היווני וכו'), אולמרט (מה לא), עכשיו שוב נתניהו. עולם כמנהגו נוהג. אנחנו בעצם בתוך שגרה.

אגב, על פי הכותרת הראשית של "הארץ" ביום רביעי השבוע, ארנו מימרן סיפר בחקירתו שהעביר לנתניהו 200 אלף דולר בקמפיין הבחירות של 2009 ואחריו. אם זה נכון, ביבי יכול לארוז. כל מה שנשאר זה להביא ראיות. 200 אלף דולר, כמעט מיליון שקל, כסף שחור שעובר למימון קמפיין שחור, זו עבירה פלילית שמחייבת כתב אישום פלילי. ועדיין, מעדותו של מימרן לראיות ממשיות בשטח יש מרחק רב. אין לי מושג עד כמה העמיקה המשטרה בחקירותיה. דבר אחד אני יודע בוודאות: מה שהשתנה בחודשים האחרונים, והשפיע באופן דרמטי על הנכונות לחקור, הוא השינוי הפרסונלי בצמרת מערכת אכיפת החוק.
 

 

מינויו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שנתפס על ידי התקשורת (ואני בתוכה) כניצחון גדול של נתניהו, עשה את ההבדל. זה לא היה ניצחון של נתניהו, זו הייתה תבוסה קשה מבחינתו. נתניהו רצה שנאמין שמנדלבליט הוא מועמד שלו ומטעמו, והיו רגעים שבהם האמנו לזה. אבל זה מעולם לא היה נכון. כמה ממכריו של מנדלבליט נשבעו לי לאורך כל אותה תקופה כי מדובר באיש ישר, שלא עובד אצל אף אחד אלא רק אצל האמת ושלטון החוק. בדיעבד, התברר שהם צדקו לגמרי. 
 

בשבוע האחרון לפני המלצתה של ועדת האיתור, כשנתניהו הבין שבג"ץ לא מסכל את המינוי וגם התקשורת לא מצליחה לעצור אותו, החל ראש הממשלה לפעול מאחורי הקלעים נגד מנדלבליט. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. שרת המשפטים איילת שקד, שהצמיחה ציפורניים פוליטיות כמעט בן לילה, עשתה לביבי בית ספר בוועדת האיתור. מנדלבליט היה המועמד שלה והיא הלכה עליו בכל הכוח והצליחה לתמרן את המצב לכך שוועדת האיתור תגיש רק שם אחד ויחיד לתפקיד היועמ"ש (במקום שלושה שמות, כפי שנדרשה). 
 

הגשת שם בודד הייתה התקלה האחרונה. לנתניהו לא נותרה ברירה. אילו היו שלושה שמות, הוא היה יכול להיקלע למריבה עם שקד, ולסרב להעלות את אישור המינוי בממשלה עד שהשם "שלו" יוסכם. אבל היה, כאמור, שם אחד בלבד. בעזרת השם הזה, מחזירות עכשיו רשויות האכיפה לעצמן את כבודן המקצועי ומבצעות את תפקידן.
 

מנדלבליט, וזה כבר נכתב כאן, התגלה כיועץ משפטי לממשלה ענייני, ישר ופרגמטי. הוא איש ישר, אבל גם זהיר. הוא לא מני מזוז, ששחרר את כל הרסנים והבלמים והורה למשטרה להביא את ראשו של אהוד אולמרט, יעלה כמה שיעלה. הוא בודק כל מקרה לגופו, מאשר לחקור אבל במידה, עוקב אחרי ההתפתחויות, שוקל ומתלבט. בכל זאת, מדובר בראש ממשלה ויש כאן חובת זהירות כפולה ומכופלת. מבחינת נתניהו, אלה חדשות רעות. כשחקירה כזו מתחילה, לך תדע איפה ומתי היא נגמרת. אם בכלל. נתניהו היה השבוע באפריקה, אבל ראשו נשאר עמוק באסיה. מכל הבחינות.

התרחיש השני הוא שהחקירה יוצאת לאור, מבשילה ומעמיקה, ומתקדמת. על פי חוק, נתניהו יכול להמשיך בתפקידו כרגיל לא רק לאורך חקירה, אלא גם לאורך משפט פלילי. הסבירות שזה יקרה, נמוכה מאוד. העיניים כולן יופנו לעברו של משה כחלון. האם כחלון יהיה אהוד ברק החדש? כזכור, ברק היה זה שכפה ב־2008 על אולמרט להתפטר. הוא היה השותף הקואליציוני הבכיר, שכינס יום אחד מסיבת עיתונאים וקבע שאם אולמרט לא יפנה את הכיסא למועמד/ת אחר/ת מקדימה, העבודה תפרק את הממשלה. כל השאר היסטוריה.
 

כחלון לא רוצה בחירות. הוא צריך זמן, הרבה זמן, כדי שהמהלכים שנקט יבשילו (אם וכאשר). מצד שני, כמוהיקני האחרון ששומר, לפעמים, על שלטון החוק בממשלה הנוכחית, הוא לא יוכל לעמוד בלחץ זמן רב. אם החקירה תתקדם ותעמיק, עם השובל הבלתי נמנע של פרסומים נלווים וכותרות רעשניות, הוא לא יוכל להתבצר זמן רב בלשכת שר האוצר. השאלה היא אם נתניהו יחכה לו.
 

 

על פי התרחיש השלישי, מי שיזום במהירות את הקדמת הבחירות הוא ביבי בעצמו. אנשים שמכירים את ראש הממשלה שנות דור, וגם עבדו איתו, מעריכים שכשהאש תתחיל ללחוך את שולי גלימתו, הוא ינסה לכבות אותה בשתי דרכים חלופיות, או משלימות: הראשונה, היא הסתה נגד החקירה. גורמי שלטון החוק, התקשורת שמסקרת, השמאל שמפמפם. אם זה לא יצליח, יש מצב שראש הממשלה עצמו יחליט ללכת לבחירות בזק. בסגנון כיבוי שריפה בבאר נפט, באמצעות פיצוץ גדול. 
 

לבחירות יש יתרון משמעותי אחד: אפשר לדרוש להפסיק את החקירה כל עוד אנחנו בקמפיין. לתת לדמוקרטיה לתפקד בשקט. לא בטוח שהיועץ המשפטי לממשלה ייעתר לדרישה כזו, כי משמעויותיה קשות (הפסקת חקירה רגישה כזו היא בעצם הריגתה). כל זה ילווה בקמפיין געוואלד אופייני של נתניהו, שינסה לשכנע את ציבור בוחריו שהדבר היחיד שיש כאן זה ניסיון לפוטש פוליטי ומאמץ של "הסמול" להפיל ממשלת ימין שנבחרה כחוק. לפי ההיגיון של נתניהו, חקירות הן לגיטימיות ומתבקשות רק כשהן מתקיימות נגד יריביו. כשזה נגדו, זה לא לגיטימי, זה לא פטריוטי, זו הסתה פרועה של השמאל שמסרב לקבל את פסק דינו של הבוחר.
 

נתניהו יבנה על "תקדים דרעי", שהלך לבחירות עם חקירה תלויה מעל ראשו, והביא את ש"ס לשיא של כל הזמנים (17 מנדטים). במערכת הפוליטית סבורים שהסיכוי שזה יקרה קלוש. נתניהו יפסיד קולות למתחריו בימין (שאלה דרמטית: מה יעשו ליברמן ובנט? האם יחברו לנתניהו? האם ירוצו עצמאית) ועלול להביא את הליכוד לשיא שלילי של כל הזמנים. מצד שני, מומלץ מאוד לעולם לא להספיד אותו מוקדם מדי. את האזור שלנו אפשר להדליק בניצוץ זעיר אחד ומאותו רגע סדר היום של הבחירות משתנה, החקירה מוכנסת לפורמלין ונגנזת במעמקים והכל פתוח. 

והיה אם יוקדמו הבחירות, מה צפוי? כרגע, המערכת הפוליטית בכאוס מוחלט. השחקנים עוד רחוקים מלתפוס את מקומם על לוח המשחק. חלק מהם עוד בכלל לא יודעים אם ישחקו. מבחינת נתניהו, בחירות מהירות זה דווקא תרחיש נוח. הוא תופס את כולם לא מוכנים, בעוד הוא תמיד מוכן (הרי כבר "ניצח" בפריימריז נגד אף אחד). אם בבחירות שעברו הוא ליכד והקהיל את המצביעים נגד המתקפות התקשורתיות והפוליטיות משמאל בטענה שהערבים נוהרים לקלפיות וצובאים על הגדרות, הפעם יהיו אלה אנשי שלטון החוק שנשלחו על ידי כוחות האופל על מנת למגרו. המשימה של ביבי במקרה הנוכחי תהיה קשה בהרבה ממה שקרה כאן ב־2015. ערבים הנוהרים לקלפיות זה הרבה יותר רומנטי ומסעיר מכמה חוקרים של להב 433. יהיה לנתניהו קשה מאוד לשכנע את הציבור שאביחי מנדלבליט, הדתי־אורתודוקסי שהיה אצלו מזכיר ממשלה, ורוני אלשיך, המתנחל לשעבר, הימני חובש הכיפה, הם שליחים של השמאל הזוממים להפילו. אף אחד מהם, ככל הידוע, לא קרוב לשמאל.
 

מה יקרה בליכוד? זו שאלת השאלות. האם יוכל נתניהו לשמור על הליכוד ממושמעת, יעילה ופעילה סביבו? למרבה המזל, אין כרגע בליכוד כוחות משמעותיים שיכולים לקום נגדו. ישראל כץ וגלעד ארדן. זה מצב ספירת המלאי האחרונה. כץ אומנם מפגין ניצני עצמאות והוא גם מסוג הפוליטיקאים שלא מפחדים, אבל הוא יביא בחשבון שזה יכול להיות קצו של נתניהו, ובמצב הדברים הזה עדיף להתקרב אליו כדי להיות זה שיקבל את המפלגה למשמרת אחרי הנפילה (בסגנון שרון 1999), מאשר זה שקושר נגד המנהיג בשעתו הקשה. כנ"ל לגבי ארדן. לכן יש סיכוי טוב שביבי יוכל לרוץ בראשות הליכוד גם בסיטואציה הקשה שתיווצר במקרה של חקירה.
 

אלא אם כן גדעון סער יעשה מעשה. בשלב הזה, סער קרוב בהרבה להמשך פעילות בליכוד (הוא מעולם לא פרש ורואה עצמו גם ברגע זה ליכודניק גאה) מאשר לחבירה לאחד מאלה שפרשו במטרה להפיל את נתניהו. פגישתו עם משה (בוגי) יעלון, אחרי התפטרותו של יעלון ממשרד הביטחון, הייתה קטסטרופה. בין השניים שוררת מתיחות לא פשוטה. גם עם כחלון אין חבירה או הסכמה כלשהי. יש אישים, חלקם בכירים מאוד, שמנסים לתמרן ולתווך בין השלושה האלה. כרגע, ההצלחה מוגבלת.
 

 

הרעיון הכללי הוא להקים מסגרת פוליטית חדשה שתהווה אלטרנטיבה לנתניהו. לא משמאל, לא מהמרכז. מהבית. סוג של ליכוד חדש־ישן, עם טעם של פעם, עם הליברליות והערכים והשוויון ובלי ההסתה והקיצוניות והרדידות שמאפיינות חלקים ניכרים בליכוד הנוכחית. הפלטפורמה הזו צריכה להתבסס על יעלון, סער, כחלון. היא צריכה לשאוף לצירוף כוחות נוספים דוגמת ארדן ואפילו גילה גמליאל. היא יכולה לשקול לצרף סמלים ותיקים של התנועה כדן מרידור ובני בגין, אולי אפילו לצרף אליה דמויות כאורלי לוי־אבקסיס.
 

הבעיה היא, שכרגע אי אפשר למצוא מכנה משותף שיביא לריכוז כל הכוחות הללו באותה פלטפורמה. יעלון לא מוכן לשמוע שום דבר למעט הכרזה על עצמו כעל מנהיג המפלגה החדשה. הוא מביא את הרקע הביטחוני, הניסיון כשר ביטחון ורמטכ"ל, ההדר השלטוני. מולו, כולם חגבים. העניין הוא שהחגבים לא זורמים עם פירמידת המזון הזו. לגדעון סער יש בקצה האצבע כישורים פוליטיים שאין ליעלון בכל הגוף. גם כחלון לא בדיוק פראייר. המאמץ להבהיר ליעלון את האמת הזו נכשל כרגע. גם ההצעה לא לקבוע מי יעמוד בראש עכשיו, אלא רק לסכם על מנגנון לקביעת מספר 1 כשנגיע לבחירות, לא מקובלת על יעלון. יכול להיות שזה ישתנה בעתיד. כשהילת שר הביטחון תתפוגג, כשהפמליה, המאבטחים והמעטפת האדירה תיעלם, כשהסקרים יפסיקו לחייך, הוא יכול לחשוב אחרת. 
 

במצב הדברים הנוכחי, בין יעלון לסער יש תהום, וגם כחלון לא באמת בפנים. הוא, הרי יש לו כבר מפלגה. הוא כבר שר אוצר. למה שהוא ייתן לאחרים לקבוע לו? כל אחד והאגו שלו, כל אחד וזווית הראייה שלו. כל אחד רוצה שהאחרים יצטרפו אליו, לא הוא אליהם. במצב הדברים הנוכחי, סיכוי גבוה שסער בכלל יתמודד בשורות הליכוד בפעם הבאה, נגד נתניהו או לידו. כחלון יחליט כשתגיע שעת ההחלטה. יעלון? הוא בשלו. מפלגה בראשותו והתמודדות על הנהגת המדינה. אז המצב נותר כשהיה: כשכולם רוצים להיות ראש הממשלה, מי שזוכה בתפקיד זה בנימין נתניהו.

חדשה טובה אחת בכל זאת יש: גבי אשכנזי. האיש שלא חזר (עדיין) מן הכפור, הולך ומבשיל. הוא לא מתעקש על מספר 1. הוא כן רוצה לעזור. האיש שטבע את האמרה שלפיה "המדינה נחטפה בידי גורמים עוינים וצריך להכריז על 'נוהל חניבעל'", מוכן להיכנס מתחת לאלונקה, ואין לו דרישות של דיווה. בשיחות סגורות שקיים לאחרונה סיפר, למי שסיפר, שהוא על המדף, זמין, ואין לו תנאים מוקדמים מופרכים. מצדו, הוא אומר, גם אם ייצא לו לקבל את החלק האחורי של האלונקה, המקום שבו המשקל כבד במיוחד, הוא לא ייבהל. גולנצ'יק נשאר גולנצ'יק. כשהמדינה נמצאת במצב שהיא נמצאת, פצועה ומדממת, אין זמן לשחק משחקים ולכבד כיבודים. צריך להציל אותה.
 

כרגע כולם מדברים עם כולם. דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול. מי שנמצא במצב הכי טוב, זה יאיר לפיד. נכון, לפעמים הוא מפגין ציניות מקפיאה, ולפעמים פופוליזם מגוחך, אבל הוא יודע את העבודה, למד את הפוליטיקה ומפגין כישורי קמפיין ומיתוג מרהיבים. לפני שנה־שנתיים הוא לא היה קיים בטבלאות הסקרים של התאמה לראשות הממשלה, היום הוא המתחרה המשמעותי ביותר של נתניהו. בחזית המנדטים הוא כבר מדגדג את הקידומת 2 ותפילה אחת בפיו: רק שאף אחד לא יחליף את בוז'י. אנא. התפילה הזו עלולה להתגשם מהסיבות הלא נכונות: הדכדוך במפלגת העבודה קשה כל כך, שאף אחד לא יהיה מעוניין ליטול מהרצוג את הפריבילגיה לרסק את המפלגה באופן חסר תקדים בבחירות הבאות. אולי רק אראל מרגלית.
 

לפיד מדבר עם אשכנזי לא מעט, וגם עם אחרים. לשיטתו, אם הוא מביא מספר 2 ביטחוני מרשים (כמו אשכנזי, קפלינסקי ודומיהם), הוא מתרומם בקלילות מעל מחסום ה־20 מנדטים. במצב הזה, מספיק שחבורת יעלון־כחלון מקלפת מנתניהו 5 עד 10 מנדטים, והוא ראש הממשלה. כרגע, התרחיש הזה נראה הגיוני לגמרי. אגב, לפיד מעדיף לנצח את נתניהו בבחירות מאשר בחקירות. הוא רוצה לגיטימציה. לשיטתו, המדינה תהיה בבחירות תוך זמן לא ארוך (מקסימום שנה) בלי קשר לחקירות. הנה התרחיש של לפיד:

ראשית, התקציב. אין כסף, אין מה לחלק, אף אחד לא יהיה מרוצה, מה שיעכיר את רוחה של הקואליציה ויסכסך בין מרכיביה. בעיקר אחרי שהתרגלו לשפע של התקציב הראשון של כחלון. שנית, דוח המבקר בעניין צוק איתן יהיה חריף יותר, אולי אפילו הרבה יותר, מהטיוטה. הסיבה: רבים מהמבוקרים ענו למבקר במילים חריפות מאוד ותהו איך יכול להיות שהוא בא בטענות לעובדה שהקבינט לא ניהל כל דיון על המנהרות, בלי להידרש לעובדה שמי שחולש על לוח הזמנים וסדר היום של הקבינט זה ראש הממשלה. עד לא מזמן, יעלון היה השכפ"ץ של נתניהו בכל הקשור לצוק איתן. אז זהו, שבוגי כבר לא. עכשיו, איש לנפשו.

העניין השלישי הוא הבחירות בארה"ב. אם אובמה ייפרע מנתניהו בזמן שנותר לו, אם תהיה התפתחות מדינית דרמטית במועצת הביטחון, אם האופנסיבה המדינית נגד ישראל תימשך, זה לא יוסיף לבריאותו של ראש הממשלה ולחוסנה של הקואליציה. ולבסוף, הבינגו: בשבוע האחרון של דצמבר אמורה ממשלת ישראל לפנות את היישוב עמונה ולמחוק אותו מעל פני הקרקע. יש פסק דין חלוט, סופי ומסוכם של בג"ץ בעניין הזה. זה אמור היה ליפול על הגב השחוח של בוגי, עכשיו זה יפול על הריבון החדש, ליברמן. יש מאמצי חקיקה מכיוונה של איילת שקד, שאמורים לייצר סוג של מסלול עוקף שאמור לאפשר למדינה להכשיר איכשהו את עמונה. ספק אם זה יקרה. ספק אם כחלון ייתן לזה לקרות. 
 

ועוד לא דיברנו על הצבא. בצה"ל יש חשש כבד מהאפשרות שהממשלה תעמיד אותו בין בית המשפט העליון לדרג המדיני. משבר עמונה הצפוי הוא מהסוג שמפיל ממשלות. צירוף כל התנאים שפורטו כאן יביא, לדעת לפיד, קרוב לוודאי, את המדינה לבחירות. מבחינתו, הוא כבר מוכן. מבחינתו, הוא צודק. מצבו של לפיד הוא הטוב ממצבם של כל שאר השחקנים בזירה, כולל נתניהו. מעל ראשו לא מרחפת חקירה כלשהי.

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין וראש הממשלה נתניהו השתתפו בשבוע שעבר בחגיגת יום העצמאות של ארה"ב המסורתית, בבית השגריר האמריקאי דן שפירו בהרצליה פיתוח. מי שמחפש את התמונה המסורתית שבה מצטלמים הנשיא ורעייתו (נחמה) עם ראש הממשלה ורעייתו (שרה) והשגריר ורעייתו (ג'ולי), לא ימצא. הריבלינים סירבו לצילום המשותף הזה, ולא בפעם הראשונה. הנשיא שאל, בבדיחות הדעת, את אחד מאלה שניסו לשכנע אותו להצטלם, אם יש לצילום אישור של רן ברץ. כזכור, ברץ, שנכנס לאחרונה לתפקיד לא מוגדר בלשכת ראש הממשלה (אך קיבל את סמכויות ראש מערך ההסברה הלאומי), התפרע על ריבלין בעמוד הפייסבוק שלו (וגם על אובמה, ועל מי לא). 
 

אין מה לעשות וזה כנראה לא יעזור: ריבלין ונתניהו הם מים ושמן, כנ"ל לגבי הנשים. הגברת הראשונה, נחמה ריבלין, היא ההפך המוחלט מצרתה שרה נתניהו. למרבה המזל, מאז כניסתם של הריבלינים לבית הנשיא, נחסכה גם הסצינה המביכה הקבועה ביום העצמאות, כשהנשיא וראש הממשלה והרמטכ"ל מזייפים יחד את מיטב שירי ארץ ישראל. המציל היה הפעם הרמטכ"ל איזנקוט, שהמעמד הזה ישמח אותו עוד פחות מפלישה של דאע"ש לקריה בתל אביב.

מאז נכנס לתפקידו הפך ריבלין, בהדרגה, למבוגר האחראי של המערכת הישראלית. גם פנימה, וגם החוצה. האמריקאים רואים בו כתובת מעודדת בודדה, כמעט נצורה, בירושלים. המערכת הביטחונית מקיימת איתו, כמו גם עם קודמו פרס, קשר קבוע. הוא מפלטם של פוליטיקאים ואישי ציבור שתחושת הקבס בקרבם מתעצמת והם מחפשים כותל להתייפח עליו. לזכותו ייאמר, שהוא יודע את מגבלותיו וגבולות הגזרה שלו. הוא לא מנסה לחתור תחת נתניהו, ולא מאמץ לעצמו סמכויות. הוא כן אומר את מה שהוא חושב (גם ובעיקר לנתניהו), וזה מספיק חמור. נתניהו מצדו משוכנע שריבלין הוא שליח של האמריקאים, או של השמאל, או של גדעון סער, או של כולם ביחד, אבל אצל נתניהו זה לא חדש. מעולם לא היה מצב שבו לא חתרו תחתיו, או רקמו מזימות להפילו. הוא רגיל.
 

אפרופו ברץ, הוא מתאקלם בלשכה במהירות. כרגע נותרה רק הקטטה על תנאי השירות, כולל הרכב הצמוד שמקבל על פי התקשי"ר ראש מערך ההסברה הלאומי. ברץ קיבל את הסמכויות, אבל לא את התפקיד. אז מה עושים עם המכונית? לרוע המזל, אין מי שיכריע בין הנצים בלשכה. דוד שרן, שאמור לעזוב את תפקיד ראש הסגל ולהפוך למזכיר הממשלה, תקוע בין התפקידים. כנ"ל לגבי יואב הורביץ, שאמור להחליף אותו. יועץ לביטחון לאומי עוד אין. יכול להיות שלא צריך, הרי מסתדרים גם ככה. מבחינת נתניהו כל עוד שרה ויאיר איתו, הכל בסדר. הוא מסודר.