בתחקיר עיתונאי מתיש גיליתי דבר מאוד מעניין: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ביקר בשבוע שעבר בארבע מדינות אפריקאיות: רואנדה, קניה, אתיופיה ואוגנדה. גם ראשי שלוש מדינות אפריקאיות נוספות הגיעו לפגוש את נתניהו.
לא היה קל לי לגלות את הסיפור הזה כי בעיתונים ובטלוויזיה הוא הופיע מעט יחסית, בעיקר לאחר שני ימי הביקור הראשונים שסוקרו יותר. בסדר, אני לא עצלן, חקרתי, חיפשתי, חיטטתי בכל מיני מקורות, ויש לי עכשיו מידע חלקי על הביקור. הייתי רוצה לדעת יותר, אבל זה מאוד קשה.
ואני שואל את עצמי: למה זה קשה? ישראל היא מדינה שאני די מתעניין בה, ביקור של ראש ממשלתה באפריקה הוא אירוע שאני רוצה לראות במהדורות החדשות בטלוויזיה שלי, ובאריכות. זה חומר ויזואלי עיתונאי מרתק. איפה הוא?
יכול אמנם להיות שבשעה ששוטטתי בין שלושת ערוצי הטלוויזיה הישראליים בזמן מהדורות הערב, בצפייה לראות את הביקור של נתניהו באפריקה, פספסתי דקה שבה הלכתי להכין קפה, וכאשר שבתי כבר שידרו את הדיווח היומי על הביקור הזה ולא ראיתי. עברתי גם על העיתונות הכתובה. נסו להקיש בגוגל את צירוף המילים "חדשות בנימין נתניהו אפריקה". אמנם תקבלו תוצאות, אבל בעיקר כאמור מתחילתו של הביקור.
אפריקה הייתה שנים ארוכות כתם לבן על המפה. בימים האחרונים הכתם הלבן חזר. בנושא אפריקה, יותר פשוט לקבל מידע על הסרט החדש של טרזן מאשר על ביקור נתניהו בארבע מדינות אפריקאיות.
אני חושש שהדיווחים צנומים יחסית מכיוון שעורכי החדשות לא רוצים לפגוע ברגשות הצופים, זאת אומרת אלה מן הצופים שהם מכירים אישית, ואשר סובלים כאשר הם רואים הצלחה שמוביל אותה נתניהו. אלה הם אותם אנשים אשר נוכח הצלחה של נתניהו מסתגרים בחדרם, מגיפים את התריסים וכותבים: "שלום יומני היקר, שבתי אליך, יומני מן הילדות, כי רק בפניך אני יכול לשפוך את לבי באמת. ברצוני לספר על מצוקותי. קוראים להן ביבי, למצוקותי. אני לא מסוגל יותר. עכשיו הוא באפריקה. מחייך שם מעל במות, נואם, כאשר לצדו מנהיגים אפרו־אמריקאים שאינם אמריקאים... ובכן, הוא שם, ביבי, מדבר עם מנהיגים, שאפילו מקשיבים לו. זורח כאילו פרץ את הבידוד הבינלאומי. איזה פרץ? אנחנו מבודדים, ואפילו אם ביבי יחדש קשרים עם כל העולם, אמשיך לומר שאנחנו מבודדים".
קטעים דמיוניים כאלה נכתבים ביומנים דמיוניים בישראל, וחלקים מהם מגיעים לבמות התקשורת בצורות של מאמרים והגיגים שונים. הדברים מגיעים לאבסורד כאשר אותו אדם הסובל מכל רגע שבו ראש ממשלת ישראל מצליח, מתחיל להתגרד בכל הגוף כשמזכירים את יוני נתניהו. לא רחוק היום שבו תשמעו שיוני איננו גיבור (אה, כבר שמעתם) ואולי מישהו יוסיף שיוני בכלל לא היה מפקד סיירת מטכ"ל, ולא היה באנטבה, ובעצם הוא בכלל לא שירת בצבא והוא לא היה מתקבל לצבא ממילא, ואם בכל זאת כל זה נכון, הרי שיוני הוא לא אח של ביבי. ביבי הוא בן יחיד מהורים אחרים. אין אבסורד שלא תשמעו, במיוחד אם אתם מאזינים היטב לשנאה המפעפעת בין השורות בתוך שאלות המראיינים ובתוך בחירת הכותרות והנושאים.
האם אפשר לבקר את נתניהו, אפילו לחשוב שצריך להחליף אותו, בלי המשטמה המעוורת הזו? הישראלים עדיין מצפים לסרט טלוויזיוני מפורט על הביקור.