הטלטלה הפוקדת את ישראל והמאיימת לשבור את מפרקתה, איננה סובבת סביב מדיניות, פוליטיקה, חילופי אליטות או אישים. מה שמטולטל הוא יסוד הזהות הישראלית.



לפני כ־120 שנים נחתו על חופי הארץ ראשוני החלוצים והחלוצות, בבקשם ליצור זהות חדשה ותרבות חדשה. ההתיישבות העובדת החילונית בנתה במו ידיה את הבלתי אפשרי, ויצירתה הייתה מופת יפיפייה.



בשנות ה־80 של המאה הקודמת עברה ההובלה לציונות החילונית העירונית. עגלת החילוניות העירונית עמוסה בחדשנות, מתרופות דרך יירוט טילים ועד לסייבר, פרסי נובל, בית משפט עליון מהמעולים בעולם, ויצירה תרבותית גבוהה מהפילהרמונית ועד ללהקת בת שבע. החילוניות העירונית אחראית לרוב היצירה הכלכלית, להפעלת המערכות החיוניות ולפיתוח היתרונות היחסיים הצבאיים.



לכאורה, העירוניות הקפיטליסטית מהווה תפנית מההתיישבות השיתופית, אך ברבדים העמוקים, השתיים דווקא דומות. ערכי הליבה של ההתיישבות העובדת היו הסתמכות עצמית ויצרניות כלכלית. היא סירבה לחיות מנדבות, ואפילו ראשוני השומרים סירבו לקבל מכספי החלוקה ותרומות מרוטשילד. אותן העצמה עצמית ומסוגלות אינסופית שאפשרו את הקמת דגניה וכנרת, מאפשרות גם הקמת סטארטאפים המשנים את העולם.



ושתיהן התבססו על זהות עברית מקורית. הזהות העברית מסותתת באבני הייסוד שהניח אלכסנדר זייד בשייח' אבריק, בגאונות השפתית של אלתרמן ב"פגישה לאין קץ", בטייסים המזנקים למבצע מוקד, ובנימים הדקים של ההוויה שמשרטט אהוד מנור ב"ימי בנימינה". 




אך הציונות החילונית במשבר. היא הפכה מזוהה עם שמאל כלכלי, אך לא במובן החלוצי אלא במובנים של צרות עין והישענות על יצרנותו של האחר. היא הפכה מזוהה עם עמדות יוניות עד כדי ניתוק מפרגמטיזם. היא מותקפת במאבק נגד "שלטון האליטות הישנות"; שהתפתח לשלטון האנטיתזה לאליטות. ובעיקר היא מותקפת בידי זהויות אחרות; דתיות, שבטיות ועדתיות.

עתה, זקוקה הציונית החילונית לחזון חדש - שיעצים את מאבקה על זהותה. הדרך אל מדינת מופת, חזקה ומשגשגת, הישגית, מפתחת את הונה האנושי, משכילה ונאורה, יפה ומקורית. דרך המבוססת על שלושה יסודות: העבריות, החילוניות והאיזון.

החילוניות היא תפיסה ערכית ועשירה. החילוניות מעצימה את הפרט ורואה אותו ריבון לגורלו. על הפרט לחשוב רציונלית, לבחור בין אפשרויות, לפעול למימושו ולבניינו העצמי, וליטול אחריות על חייו. ריבונות הפרט היא המסד לדמוקרטיה, לחוקה, ולכלכלה חופשית. החילונית, הדמוקרטיה והכלכלה החופשית – חד המה.
החזון הציוני־חילוני צריך להיות מאוזן; חזון של אמצע הדרך. זהו חזון של זהות עברית מקורית, אך גם פתיחות לעולם. פתיחות להגותו של תומס ג'פרסון, לכתבי מילן קונדרה ולצליל של פינק פלויד, אך הגדרה עצמית המעוצבת בהגותם של בן גוריון וז'בוטינסקי, כתבי רחל והצליל של אריק איינשטיין.

והאיזון ראוי למישור המדיני־ביטחוני. על ישראל להושיט יד כנה ומאופקת לשלום, ואל לה לסטות לסכסוך דתי, לשנאה ולהתלהמות. קריסת מדינות עוינות, והברית השקטה המתהווה עם רבים מהמשטרים הערבים ששרדו, יוצרות הזדמנות שאין להחמיצה. אך על ישראל גם להתבונן במציאות הקשה, ההפכפכה והמסוכנת כפי שהיא, ולהסכין שסביר שנחייה על חרבנו עוד שנים רבות. לכן, החזון הציוני-חילוני חייב להמשיך ולקיים את אתוס הלוחם המנצח. אתוס לפיו גיבור הוא אביגדור קהלני; לא גלעד שליט ששבר שמירה ונכנע ללא קרב.

איזון משמעו פטריוטיות לאומית, אך בה בעת ליברליות ושיתוף הישראלים ממוצא ערבי ואף כיבוד האויב מעבר לגבול. אמצע הדרך היא כלכלה מקומית תחרותיות אך משולבת בכלכלה העולמית. איזון הוא סולידריות בין השותפים לשירות הצבאי והיצירה הכלכלית, אך גם כיבוד ייחודיות הפרט והימנעות מפלישה לפרטיותו.

החזון הציוני־חילוני מתווה דרך לעצמו, אך חובה גם להתייצב נגד. נגד הדרת נשים, רמיסת מערכת המשפט, גזענות מסלימה, רצח מוחמד אבו חדיר, לה פמיליה, טיסת השוקולד, ושחיתות חלקים מהממסד הדתי. בנושאי דמוקרטיה, שוויון האישה והמיעוט, וההוד וההדר אין לבקש את הפשרה, אלא להילחם עד לניצחון או להפסד.