הוא היה כל יכול. במשך שנים נחשב לאיש החזק ביותר בישראל. בימי הזוהר שלו איש העסקים נוחי דנקנר עשה ככל העולה על רוחו בכלכלה הישראלית. הוא קיבל מהבנקים הלוואות משוגעות, סגר עסקאות ענק בדקות ספורות, חלש על תעשיית המזון, הסלולר, התקשורת והבנייה. ההשפעה שלו עטפה את חיינו.
בזמנו, מי שביקש להתקדם בחיים, לעשות כמה גרושים או להישאר רלוונטי, חיפש את קרבתו. ראשי ממשלות, שרים ובכירים מהתקשורת, קיבצו משולחנו פירורים וייחלו למחווה אינטימית ממנו. קרב חנופה אדיר התנהל למרגלותיו. מעורבותו במשק צופתה בסופרלטיבים מופלאים. כאילו שהכסף קונה. כאילו שהכסף גורם לאנשים לומר: גאון, קוסם, אדם בעל יכולת אנליטית מרהיבה, כלכלן בחסד, אינטלקטואל ואפילו ישות מיסטית מקודשת.
מי שהיטיב להאדיר זכה למימון, ג'ובים ועמדות בכירות. דנקנר אפילו הגדיל לעשות והעביר מכספי החברות הציבוריות שהיו בשליטתו, הכספים שלנו, לפעילות פילנתרופית. הכל לפי בחירתו והעדפותיו. גם רבנים ומקורבים זכו ליהנות מקרן השפע שהרעיף על אהוביו. הכסף ניגר, נשפך כיין בהילולה בכחנלית. אבל פתאום, מתוך העוצמה האינסופית הזו, החלו להילחש מילים כמו: "פירמידה" ו"תספורת". הקול העמום הפך לצעקה. הנסיקה פסקה. הטייקון התגלגל. קרס ונפל. נפילה מתבקשת, נדרשת, שהייתה לחלק מהליך ההבראה שהמשק שלנו עמוס התחלואים עובר.
אף שבשלבים האלה הוא מסמן את הסיאוב המוחלט, מהיכרותי עם בני משפחתו וסביבתו, נדמה לי שדנקנר אינו אדם רע. הוא פשוט היה מספיק נבון כדי לנצל את ההזדמנות ופעל לפי המתווה הקפיטליסטי שאפשר לו ללהטט בלי שום מעצור. עם בן דודו, דני דנקנר, שהורשע גם הוא, חלקתי ליל שכרות. אישה שיצאתי איתה באותו הזמן הובילה אותי לארוחת ערב איתו. במהלכה שתה בקצב אינטנסיבי. גמע וודקות כאדם אחוז דיבוק. התקשיתי לעמוד בקצב. הראש התערפל. אחרי שהאלכוהול כבש את התודעה, דנקנר סיפר לי שהוא מבולבל ומתקשה להבין את המשגים שעשה. את מהותם. היום הוא בכלא.
בחזרה לבן הדוד הנודע יותר. למרות כל נקודת החובה שצבר, הצקצוק המוסרני והצהלות שנשמעות אחרי הרשעתו של נוחי מרתיחות אותי. בימים האחרונים הוקעתו הפכה לשעשוע לאומי. כדי לחזק את טענותיהם ואת תדמיתם כאלופי המוסר ואבירי הטוהר, עיתונאים וצדקנים שולפים פוסטים ישנים מהפייסבוק ובהם תיעוד שבו קראו, בקלשון מונף ובשפה בוטה, לחיסולו של הטייקון לשעבר.
להב הגיליוטינה הושחז. כל ההליך, מכניסתו של דנקנר לבית המשפט ועד מתן פסק הדין, הועבר בשידור חי. הסתכלתי דרך מסך הטלוויזיה בפניו של המורשע כשישב על ספסל הנאשמים בבית המשפט. אחרי שנחרץ גורלו עורו היה אדום וסמוק ומבטו מבוזה ומובס. חתנו, נאה וחטוב, שהפך ליד ימינו, ניצב נבוך לצדו כשלראשו תסרוקת מדודה ולגופו חולצה אלגנטית נטולת קמט. כאל צעיר הביט באבי כלתו הרצוץ. הטייקון החבול ניסה לקבור את ראשו במכשיר הנייד שלו ולייצר לעצמו מציאות חלופית ומתוקה יותר מזו שהתקיימה באותו הרגע בהיכל הצדק. ככל שגברו מאמציו להתכחש להמוני הצלמים שעשו בו שפטים במצלמות אוטומטיות, כך נראה היה מובס יותר. בדמיוני תיארתי לעצמי איך הוא ודאי מתפלל לאותו רב שבעבר תרם לו מיליונים. היום ספק אם הקדוש עתיר הממון אפילו זוכר את אדונו.
ככל שסצינת חיסולו של דנקנר התארכה, התעצמה בתוכי תחושת הבושה והצביעות. אני צבוע. כולנו כל כך צבועים. עד לא מזמן חלמנו להיות כמוהו. ביקשנו לשאוף את האוויר שריאותיו פולטות. הרי לפני עשור, מי שראה אותו בחיי היומיום הרגיש בר מזל. מיוחד. היו שחלמו להתחתן עם אחת מבנותיו היפהפיות. שידוך שהיה מבטיח נדוניה בלתי נתפסת של כוח ועושר. מוביליות מיידית לירח. גברים רבים בתל אביב הגו בפנטזיה הזו. עכשיו שתיהן מביטות בבית המשפט חרדות מאחורי גב אביהן.
אני לא שונה. שנים הבטתי בו בהערצה. גם אותי תאוות הבצע והאדרת הממון עיוורו. כשטורי הרכילות וכתבות המגזין על נוחי פורסמו התרפקתי עליהם בעיניים נוצצות. אבל עכשיו, כמו כל ישראלי הגון, באותה התלהבות מפעם, אני חלק מהליך קבורתו, מביט מהופנט ברצף השידורים. שמח לאיד ומרחם במקביל. תאוות המציצנות והנקם שבי לא תתרצה עד שאראה במו עיני את סופו המוחלט. אז, ורק אז, אזכר לרגע שוב גם במעשים הטובים שעשה וכמובן שזה יהיה מאוחר מדי.
מדנקנר נדדתי לאוגנדה. ראש הממשלה נרדם. ביג דיל. השטות הזו תופסת את תשומת הלב. הרשת והסאטירה חוגגות. צפו לעוד מונולוג של אסף הראל. בצד תקרית השינה, הציבור וההמון מתפעלים מהטקס ומהללים את גבורת החילוץ המופלא ואבלים על הקורבן הנורא שהיה כרוך בהצלחת המשימה. ראש הממשלה ניצב על במה ושליט אפריקאי עומד לידו ולראשו כובע קש מצחיק. הפכנו לאומה של טקסים ומשואות. נלהבים מהאפשרות של החייאת המצעדים הצבאיים הנודעים. טקסי ראווה הם סממן רע למצבה של האומה. ככל שהללו מתרבים כך אנחנו הולכים ונדמים לאותן מדינות טוטליטריות שבהן העם גווע בעוני מחפיר אבל המצעדים הולכים ומתרבים. טנקים מפלצתיים וטילים בליסטיים ארוכי טווח שוטפים את הרחובות כשלציבור אין חשמל. השבוע האדרנו את הזיכרון. לפי התקדים הישראלי המוכר, המדינה והאזרחים יבלעו בעונג את הרגע ותפארתו, אבל בעוד חמש שנים נביט עליו בחמלה מאושרת תוך כדי קבורתו.