בוקר טוב לכל מי שנחשפו שלשום לראשונה בחייהם לעולמו של גידי אורשר. בוקר טוב לחבריו ומפקדיו בגלי צה"ל, שכל עוד הוא השתלח במגזרים אחרים הצליחו לחיות עם זה בשלום. במשך שנים משתלח הפה המלוכלך של אורשר בכל דבר שלא מתיישב עם תפיסת עולמו. באלימות. בברוטליות. בגסות רוח. בבהמיות. איכשהו, משום מה, נראה שזה אף פעם לא הזיז לאיש. לא כשהוא כינה את תושבי יהודה ושומרון היהודים "מתנחבלים" ואת ערוץ 7 "ערוץ הביוב של המתנחבלים". לא כשהוא קרא להפסיק את מפעל ההתיישבות "ולשלוח את פעיליו לכל הרוחות", וגם לא כשהוא כתב לפני חודשיים שנפתלי בנט ואיילת שקד הם "נציגי הפאשיזם המתנחלי, גנבי הכספים ושודדי אוצרה ואנושיותה של המדינה". אם מישהו בגלי צה"ל היה צריך לטפל באורשר, הוא היה צריך לעשות את זה מזמן, ולא לייצר סולם אורשר שמדרג במי מותר לעלוב ובמי לא.



ואחרי שאמרנו את זה, צריך להתנגד לכל פגיעה בעיסוקו ובפרנסתו של אורשר ולכל רעיון השעייתו מגלי צה"ל. ייתכן שמראש צריך לבחון בקפידה רבה יותר אנשים מסוגו של אורשר, אבל שום תועלת חברתית לא תצמח מהפסקת עבודתו, מה עוד שאת דבריו, שהדליקו את המדורה, כלל לא אמר בשידור ברדיו הציבורי, אלא בדף הפייסבוק שלו.



מה מפריע לי בכל הסיפור הזה? כמו תמיד, הצביעות. כלומר, העובדה שיש רבים שמקבלים את החלטתם ופוסקים את פסקם לפי הדובר ולפי דבריו, ועבור כל מקרה הם מנסחים מחדש את כללי המותר והאסור.



מה שמותר לשמאל אסור לימין



כשחברה של אשתו של רוני אלשיך כתבה משהו בפייסבוק והגברת אלשיך שיתפה אותו, היו כלי תקשורת שסברו שזה אמור ללמד אותנו עד כמה ראוי לתפקידו הגבר שאיתה, אבל כשיאיר לפיד ניסה לחבר ביום שישי בין העורכת החדשה של אתר "הארץ" באנגלית לבן הזוג שלה מ"שוברים שתיקה", הוא ננזף בחומרה. הזכרתי כאן כבר בעבר את הפער הבלתי מובן הזה בהתייחסות.



איך כשיועצת התקשורת של שרת המשפטים, איילת שקד, כתבה בפייסבוק משהו על פסטיבל רבין, עיתון רציני חשב שזה ראוי להופיע בעמודו הראשון, אבל כשיועצת התקשורת של השרה הקודמת, ציפי לבני, השתמשה באותו כלי בדיוק כדי להגדיר כ"אפרטהייד" מהלך של שר הביטחון בוגי יעלון, או כדי לכנות "גניבה" החלטה של משרד האוצר על תקציב להתנחלויות, זה עבר בדממה. בדיוק אותה דממה שבה עבר הסטטוס של עוזרו של יעקב פרי, אז שר המדע, שכינה את ח"כ אורית סטרוק "מכשפה משיחית".



צלב קרס על תמונה של הנשיא ראובן ריבלין הדליק אצלנו שבוע של דיונים על הסתה. צלב קרס זהה לגמרי על תמונתה של מירי רגב בקושי קיבל מבזק. עיתונאים מרשים לעצמם להשתלח ברשת החברתית במושאי הסיקור שלהם, מתוך מחשבה שהפייסבוק הוא מרחב פרטי, אבל כשד"ר רן ברץ עושה את זה, הם משוכנעים שזו סיבה טובה לפסול אותו מלהתמנות לתפקיד בלשכת ראש הממשלה.



שתהיה כאן מדינה שיש בה חופש ביטוי, שתהיה מדינה שבה אסור להוציא מילה מהפה, העיקר שנבין מה אומרים הכללים ושהם יהיו שווים לכולם. לסמוטריץ' ולאורשר, לוועד מתיישבי השומרון ולגדעון לוי, לענת וקסמן ולצל.



וכאמור, אל תפטרו את גידי אורשר ואל תשעו אותו. אם זה מה שהוא חושב, גם אם אלו דברי הבל ושנאה, שיגיד אותם. הוויכוח איתו לא צריך להתקיים בשימועים ובמכתבי פיטורים. הוויכוח איתו צריך להתקיים במקום שבו הוא מתווכח. במרחב הציבורי. אם הוא מטנף, שיטנפו עליו בחזרה בפייסבוק. אם הוא העליב מישהו, שיעליבו אותו בחזרה במכולת השכונתית. וכשזה יקרה, גידי אורשר, עשה לי רק טובה אחת קטנה ואל תרוץ לעיתונות להתבכיין. אם זה השיח שאתה מבקש להכתיב, דע להתמודד איתו כשהוא יחזור אליך.