זעם מחוף לחוף: מה עומד מאחורי הפיצוץ שחילק את אמריקה לשבטים?

מהיכן מתחילים למנות את הימים עד לטבח שבו נרצחו חמישה שוטרים בירי מדויק ממארב? מאז ימי העבדות? מאז מהפכת זכויות האדם של שנות ה־60? מאז עלה הנשיא השחור הראשון לשלטון? מאז ייסודה של תנועת Black Lives Matter (“חייהם של שחורים נחשבים”)? מאז החלה מערכת הבחירות הלעומתית והתוקפנית? מאז הוחלט שדונלד טראמפ הוא המועמד הרפובליקני? מאז ירו שוטרים בשחורים בשתי תקריות במדינות מינסוטה ולואיזיאנה?
 

 

“יותר מדי משפחות שחורות באמריקה מתאבלות על מותו של אהוב בשל תקריות שהמשטרה מעורבת מהן”, קבעה המועמדת הדמוקרטית לנשיאות הילרי קלינטון ביום רביעי שעבר, לאחר שנחשפו הנסיבות שבהן נהרגו שני שחורים: פילנדו קסטיל בסנט פול שבמינסוטה ואלטון סטרלינג בבאטון רוג’ שבלואיזיאנה. ביום חמישי שעבר נורו למוות חמישה שוטרים בעיר דאלאס. ביום שישי ביקש מפקד משטרת דאלאס, דיוויד בראון, את תמיכת הציבור ומנהיגיו. “אנחנו זקוקים לתמיכתכם כדי להגן עליכם מאנשים כאלה”, אמר בראון, שהפך לגיבור הטרגי של השבוע הזה. האם כיוון לקלינטון? האם כיוון לנשיא ברק אובמה? בראון לא פירט. הוא רק הזהיר מפני תוצאותיו של תהליך של דה־לגיטימציה השוחק את תדמיתה של המשטרה. בשבת ובראשון הצטרפו אליו קצינים בכל רחבי המדינה. גם ההנחיות המבצעיות שונו: מעכשיו שוטרים לא יוצאים עוד לבד לפטרול, רק בזוגות. הם יוצאים חרדים יותר, ערנים יותר, עצביהם רופפים יותר. מה שעלול רק להגביר את החשש מפני תקלה נוספת, ירי נוסף של שוטר שירגיש מאוים.
 

ג’רונימו יאנז, השוטר ממינסוטה שהרג את הצעיר השחור פילנדו קסטיל, שאותו עצר בחשד לעבירת תנועה, טוען שירה בעטיו של איום. אין ויכוח על כך שיאנז ירה, אין ויכוח על כך שלקסטיל היה אקדח ברכב, אין ויכוח על כך שקסטיל שלח את ידו לאנשהו. לטענת חברתו שהייתה איתו ברכב, הוא ביקש להוציא את רישיון הנהיגה. השוטר כנראה חשב, או נדמה היה לו, או ראה, שהאקדח נשלף. או שאולי הוא ממציא את כל זה בדיעבד, ובעצם ירה סתם, בלי סיבה.
 

התקרית לבשה צביון מיוחד בגלל החלטתה של החברה – גם עליה אפשר לתהות – לצלם את חברה הגוסס בטלפון ולשדר את רגעיו האחרונים בשידור חי למרחבי הפייסבוק. זה מסוג השידורים שאינם מרגיעים את האווירה. ומצד שני, יש בהם המחשה חדה של המהירות שבה מידרדרת תקרית מזיהוי משטרתי של פנס אחורי שבור של מכונית, לנטילת חייו של אדם שספק אם הייתה לו כוונת זדון. אם כך, מדוע יאנז ירה? מושל מינסוטה מיהר להרשיע אותו בציבור ולקבוע שגזענות הייתה מעורבת בזה. “האם זה היה קורה אם הנוסעים האלה, הנהג והנוסעים, היו לבנים? אני לא חושב”, אמר המושל. אנשי המשטרה של מדינתו לא אהבו את ההרשעה הזאת. “כמו שאני לא יודע, גם המושל לא יודע מה עבר בראשו של השוטר כאשר פתח באש”, אמר ביל ג’ונסון, ראש איגוד השוטרים.
 

 

וכמובן, דברי המושל שנאמרו ביום רביעי כבר נראו אחרת ביום שישי, כאשר המשטרה, שהייתה הנאשמת, הפכה למאשימה. מושג חדש חלחל למרכז הבמה: “המלחמה בשוטרים”. כלומר לא השוטרים שידם קלה על ההדק הם שמעלים את רף המתיחות הבין־גזעית, אלא פוליטיקאים ופעילים שידם קלה על המיקרופון ועל המקלדת הם שמורידים את סף הגירוי של הקהילה השחורה, ובמשתמע מתירים את דמם של השוטרים ופוגעים ביכולתם לבצע את תפקידם.

כבר כמה שנים שהמתיחות גוברת. היא גוברת משום ששוטרים אכן יורים בשחורים יותר מאשר בלבנים. אך על השאלה מדוע הם עושים זאת ניטש ויכוח. יש שאומרים: גזענות. יש שאומרים: נסיבות החיים. מי שמפר את החוק, מי שמאיים על שוטרים, הוא מי שנורה. אי אפשר לצפות משוטרים לסכן את עצמם רק כדי שלא יואשמו בגזענות בכל פעם שהם נתקלים בבעיה שצבע עורה אינו תואם את שלהם.
 

למי שמצדד בטענה הראשונה סדרה ארוכה ומסודרת של ראיות, ושלל דוגמאות מטרידות, כמו זו של הצעיר בן ה־17 טרייבון מרטין שנורה למוות ב־2012 על ידי ג’ורג’ צימרמן, מתנדב במשמר אזרחי בפלורידה שחש “מאוים”. תנועת Black Lives Matter נוסדה בעקבות תקרית אחרת - הירי ב־2014 בשחור מייקל בראון בפרגוסון שבמיזורי על ידי השוטר הלבן דארן וילסון. העובדה היחידה שאינה שנויה במחלוקת ביחס לירי הזה היא שבראון לא היה לגמרי תמים: הוא גנב כמה חבילות של סיגרים מחנות סמוכה. שאר העובדות, הנוגעות לזיהויו ולניסיון לעצור אותו, שהסתיים במותו, עוד נתונות לוויכוח.

בעקבות הירי במרטין דיבר הנשיא אובמה בכאב על כך שאם היה לו בן, הוא מן הסתם “היה נראה כמו טרייבון”. אובמה הוא קורבן פוליטי טרגי של אירועי השנים האחרונות. נשיא שעלה לשלטון והבטיח לשפר את מצב יחסי הגזע, אך מוצא את עצמו עוסק ביחסים האלה שוב ושוב, ומסיים את כהונתו בלי

שנראה בהם שיפור כלשהו. בעקבות הירי בפרגוסון הקים ועדה שתפקידה להמליץ כיצד לשפר את הפיקוח על התנהלות המשטרה. האם הביא בזה תועלת או שמא גרם נזק נוסף? הירי בפרגוסון גרר הפגנות והתפרעויות, והמושל נאלץ לערב את המשמר הלאומי כדי להרגיע את הרחובות. אובמה גינה את המתפרעים, אך לא הסתיר את דעתו שאכן יש מקום להקפיד יותר עם המשטרה ועם יחסה לשחורים באמריקה. התבטאויותיו החוזרות מהדהדות ספקנות ביחס לשאלה כמה “צדק” מספקת מערכת הצדק האמריקאית לאוכלוסייה השחורה.
 

וזאת ספקנות שבוודאי גברה לאחר שבתי משפט החליטו לזכות מאשמה הן את צימרמן מפלורידה והן את וילסון ממיזורי. בשני המקרים, קבעו בתי המשפט, הייתה ליורים סיבה סבירה לפעול כפי שפעלו. זה מה שעשוי בהחלט לקרות גם לשוטר יאנז ממינסוטה. ואולי גם לשני השוטרים בבאטון רוז’, לואיזיאנה, שאין ספק שהאיש שירו בו למוות, אלטון סטרלינג בן ה־37, היה חמוש באקדח.

אלא שהזיכוי בבתי משפט אינו מוריד מעוצמת הזעם המבעבע בשכונות השחורים נגד המשטרה. הוא רק מגביר את הזעם ומספק הוכחה נוספת שלא רק המשטרה נטפלת לשחורים, אלא מערכת המשפט כולה מאורגנת כך שלא יזכו לצדק. אישי הציבור המבקשים להרגיע את הרוחות ולטפל בבעיה מוצאים את עצמם בדילמה המוכרת גם למנהיגים בישראל: מצד אחד, אין הם רוצים להרפות מהדרישה לרפורמה במשטרה ובבתי המשפט במקומות שבהם נדרשת רפורמה כזאת. מצד אחר, אין הם רוצים להחליש את המערכות האלה באופן שימנע מהן לתפקד ולמלא את חובתן. וכמובן, למרחב השיקולים הענייניים הללו נכנסים גם שיקולים פוליטיים, שבעיצומה של מערכת בחירות ובערבן של שתי ועידות המפלגות, אין להמעיט בחשיבותם.
 

בצד הדמוקרטי ישנו רצון לגייס את הקהילה השחורה להצבעה מסיבית לטובתה של הילרי קלינטון. ישנו גם חשש מפני תזוזת יתר לכיוונם של השחורים, שתדיר מהקלפי מצביעים לבנים שדעתם אינה נוחה מההקצנה של הפעילים השחורים, או גרוע מזה, תעביר אותם לטור המצביעים של דונלד טראמפ, שברור למי נתונה אהדתו בקרב הזה.
 

 

מנגד, בצד הרפובליקני ישנו זיהוי של נושא שאולי יוכל לחלץ את המועמד מהבור שכרה לעצמו בשבועות האחרונים. כך למשל, בסוף שנות ה־60 – שהשוואות למה שהתרחש בהן הולכות ומתרבות באמריקה בימים האחרונים – הולידו ההפגנות האלימות והלשון הבוטה של השמאל הרדיקלי תגובת נגד נחרצת שהעלתה לשלטון את ריצ’רד ניקסון, נציג “הרוב השקט”, המבקש סדר ומשמעת.\
 

ובמילים אחרות: מיקה ג’ונסון, החייל לשעבר מאפגניסטן, שחזר לאמריקה וירה בשוטרי דאלאס, פגע דווקא בקהילה שבה ביקש לכאורה לתמוך. הוא פגע בה משום שהשוטרים יהיו עכשיו עצבניים יותר, ועל כן עשויים לירות מהר עוד יותר מכפי שירו קודם. הוא פגע בה מפני שחיזק מאוד את טיעוניו של האגף הטוען כל העת שלא המשטרה אשמה – האקטיביסטים השחורים ובעלי בריתם הליברלים, המעודדים אותם לתרבות קורבנית, הם שאשמים.