כל פעם כשאני מתעייפת, אני מרימה את עיני לחלל המשרד הביתי שלי ומשתעשעת בכל הדברים שאוכל לעשות כשאצא לגמלאות. אלא שאז, וזה לוקח בדיוק כמה שניות, אני נזכרת שאני עצמאית ושאין לי ממש פנסיה סבירה, לפחות לא כזאת שתוכל לפרנס אותי בלי לעבוד בכלל בעוד 30 שנה בערך. וחוץ מזה, אני אומרת לעצמי בלב, שגם אם הייתי עכשיו בפנסיה, סביר להניח שהייתי ממשיכה לעשות בדיוק את מה שאני עושה עכשיו, אולי עם פה ושם שינויים מינוריים ואולי גם עם קצת יותר כסף. הבחנתי בכך שככל שחולפות השנים אני מצליחה להגביה את רף השאיפות בלי לפחד. הזמן שחלף כנראה לימד אותי לחלום בגדול ולהרים בכל פעם את תקרת הזכוכית של עצמי. לא כי באמת בוער לי לנפץ אותה, כמו שתשמש איזשהו סימן דרך בשבילי. כזה ויני, וידי, ויצ'י.
יצא שבדיוק לפני כשבוע פגשתי במקרה מנכ"ל של חברת פיננסים גדולה, שהתווכח איתי שהעלאת גיל הפרישה היא חובה בעידן החדש שבו תוחלת החיים גבוהה, לפחות עד גיל 75 לגברים ו־70 לנשים. עניתי לו שאם כבר אז הפוך, נשים מתפקדות טוב יותר מגברים בכל גיל, ובמיוחד בזה המבוגר. ובאופן כללי, לדעתי זו לא צריכה להיות חובה אלא זכות בחירה - להישאר או לפרוש. אולי אני אופטימית מדי וסבורה שרוב בני האדם שיוצאים לפנסיה מחפשים אך ורק חופש. ואולי אני באמת חיה בבועה כמו שכמה מכם טורחים מדי פעם לזרוק לי, רק כי מעולם לא האמנתי באמת במסגרות מסודרות של חיים, אלא בעניין שאדם מוצא לעצמו בעצמו בצורה חופשית לחלוטין.
את המחשבות על מה היה אם לא היה צריך לעשות דבר בחיים האלה מתוך צורך קיומי אלא רק מתוך רצון, אני משליכה על ספר די ישן שאני קוראת בלילות האחרונים, המספר על אחד שלקח את הבטלה צעד אחד קדימה והפך אותה לפילוסופיית חיים. הוא, לצורך העניין, בן למשפחת אצולה, כך שהפילוסופיה שמניעה אותו לא כל כך קשורה לקיום הישרדותי. ועדיין זה הזכיר לי שגם לי היו פעם חלומות בהקיץ על היותי בת למשפחת אצולה נסיכותית, אלא שלקח לי זמן רב עד שהבנתי שפנטזיות ה"מה אם", או "מה יקרה כש"- וזה נכון לזכייה בלוטו, להשלת שני הקילוגרמים המיותרים ולאהבה שתגיע - הן שבכל המקרים, ללא יוצא מן הכלל, תחושת ההישג לא באמת תשנה דבר בחיי, מלבד אושר רגעי כמו בזמן קניית בגד חדש.
זה אולי מגוחך, אך רק לאחרונה באמת הבנתי שאם אתעורר בוקר אחד עשירה יותר, מוכרת יותר או מאוהבת - מה שקרה בפעם האחרונה אם זיכרוני אינו מטעני כשאולמרט היה ראש ממשלה - עדיין אמשיך להתגורר בתוך עצמי שזה נחמד, אם כי לפעמים גם פחות. האמת היא שזו הייתה אחת התובנות הקשות להכלה. כל כך קשה עד שהיא הצליחה לנפץ לי תיאוריית חיים שלמה בעיקר לגבי אהבה, זו שמפעילה בתוכי איזה יצר דרמטי טיפשי, פרי חינוך לקוי של יותר מדי ספרים ופחות מדי ראייה רציונלית.
אפרופו חלומות, חלומה הגדול של סבתי היה לזכות ב"פיס", כך כינתה את תרבות ההימורים החוקיים על כל נספחיה הגנריים. בעיני רוחה ראתה בכל שבוע כיצד היא יושבת על כס הנדנדה שלה, מחלקת דירות כמו המסטיקים הצהובים של פעם ו"מסדרת" את כולנו. כשהיא נפטרה חילקנו את שלל כרטיסי המינוי שלה בינינו. היא הבטיחה שהיא תעזור שם מלמעלה, אבל כנראה שגם לאלוהים לא בדיוק הולך עם הגרלת הלוטו - ואנחנו עדיין ממתינים לנס.
אלא שלנסים, כדרכם, יש תכונה שכזאת שאוהבת לתפוס אותך לא מוכן, ולו רק כדי שיהיה "קודאק מומנט" מרגש ליקום. ובדיוק כפי שאי אפשר לזייף את ה"וואו, לא הייתם צריכים" במסיבת הפתעה שגילית עליה, כך גם אי אפשר לזייף תחושת אושר בעקבות נס. אם אתם מחכים לנס, דעו לכם שתרחיקו אותו מכם שנות אור. חוץ מזה, ציפייה לנס כמוה כציפייה לאהבה המושמצת ההיא מהפסקה הקודמת שתבוא ותפתור לך את כל הצרות.
אומרים ששינויים קיצוניים מתרחשים בחיים בדרך כלל אחרי משבר או כוויות שלוקח להן זמן להירפא. על הדרך מבינים שאי אפשר להתאושש לבד, ושהסטירה המצלצלת הגיעה לא כדי להכאיב אלא רק כדי לנוע החוצה מהמחילה הבטוחה שחפרת לעצמך כדי להתחבא מהחיים עצמם.
חצי נחמה אולי טמונה בכך שלאהבה, שלא כמו לנס, לא צריך להמתין שתיפול מהשמיים. היא אף פעם לא נוחתת משום מקום האהבה המעצבנת הזאת. היא משהו שנמצא שם תמיד. רק צריך להסיר ממנה את האבק.