המחצית הראשונה של שנת 2016 כבר מאחורינו, וזוהי נקודת זמן טובה לסיכום ביניים: 170 בני אדם קיפחו את חייהם בתאונות דרכים בחצי השנה הראשונה. ציון נכשל לממשלת ישראל, שהציבה לעצמה יעד של ירידה אל מתחת ל־300 הרוגים השנה. בקצב הזה לצערי הממשלה תיכשל, וכולנו נשלם את המחיר. האם עלינו לקבל כמובן מאליו את הכישלון בקטל בדרכים? אני גורס שלא. אני מאמין שניתן להצליח במאבק הקשה הזה, כפי שהוכיח לכולנו צבא ההגנה לישראל.



פעם נוספת, הפעם מכיוון בלתי צפוי, שהצבא מוכיח שיש אמת ויש חיים (תרתי משמע) בקלישאה שלפיה צה”ל הוא הארגון הרציני, הלומד והיעיל ביותר בישראל.
 
שני חברים יצאו לדרך כדי להפחית את תאונות הדרכים. אחד, הממשלה, קיבל על עצמו, כחוק מחייב, יישום תוכנית לאומית לבטיחות בדרכים, אבל אז, כמאמר המשך הפזמון, קיבל מכה בברך, קיצץ עשרות אחוזים מתקציב התוכנית שעליה החליט ונטל ממנה את כל כוחה. התוצאה, בשלוש השנים האחרונות, עלייה תלולה וקבועה במספר ההרוגים – למעלה ממאה ישראלים וישראליות שנהרגו ולא היו צריכים להיהרג.
 

עלות העלייה התלולה במספרי התאונות והנפגעים, אגב, עולה לאין שיעור, פי כמה וכמה וכמה, מהתקציב הזעום יחסית שקיצצה הממשלה מהתוכנית שהייתה אמורה להפוך את מגמת העלייה התלולה למגמת ירידה תלולה.
 
החבר השני, הצבא, יצא גם הוא לדרך, יחד עם הממשלה, אבל הוא לא נתן לעצמו מכה בברך, אלא התמיד בתוכנית. מחלקת בטיחות ובקרת איכות בזרוע היבשה, האחראית בין היתר על מניעת תאונות דרכים, פעלה ללא לאות על פי מתווה התוכנית שלה, שכלל השתלמויות בטיחות למפקדים, פעילות הסברה ענפה, חידוד והקפדה על נוהלי נסיעה ועוד.
 
התוצאה של מאמציה הייתה ברורה וחותכת מאין כמוה: לעומת 14 חיילים הרוגים בתאונות דרכים, בשירות ובחופשה, בשנים 2010 ו־2011 (בכל שנה), ירד מספר ההרוגים ב־2015 לחמישה הרוגים. 
 
עלותה המקורית של התוכנית הלאומית לבטיחות בדרכים, כפי שנקבעה בחוק וכפי שאושר תקציבה בחוק, עומדת על 550 מיליון שקל. סכום זה לא נקבע כך סתם. זוהי העלות המדויקת של תוכנית שיישומה המלא יפחית את מספר ההרוגים, בוודאות, בעשרות רבות מדי שנה. התקציב המלא היה מאפשר למדינה לבצע את הפעולות הנדרשות כדי להביא את ישראל אל בין חמש המדינות המובילות בעולם במאבקן בתאונות הדרכים. 
 
ניתן היה לשקם את תשתיות הבטיחות במוקדי הסיכון ובקטעי הדרך והצמתים מרובי הנפגעים. ניתן היה להשיב לצי הניידות של משטרת התנועה קרוב למאה ניידות שנגרעו ממנו, וכן כוח אדם שיאייש אותן במשמרות מסביב לשעון. ניתן היה להגדיל משמעותית את מפגשי שוטר־נהג ואת האכיפה הנקודתית של נהיגה בשכרות. ניתן היה לשפר את מערכי הפינוי, החילוץ וההצלה שהוזנחו ואת החינוך וההסברה שקוצצו. ניתן היה לסבסד באופן משמעותי מערכות בטיחות מצילות חיים ברכב. ניתן היה להציל את חייהם של עשרות ישראלים שנהרגו בכבישים לשווא בכל שנה מהשנים האחרונות, בדיוק באופן שבו הציל הצבא את חיי החיילים.
 
אבל זה לא נעשה. זכותו של כל אזרח ואזרחית לדרוש שזה ייעשה. וחובתה של הממשלה להיענות לדרישה זאת. 

הכותב מכהן כמנכ"ל עמותת "אור ירוק"