השבוע שוב זה קרה: פעוטה נשכחה במושב האחורי של מכונית לוהטת ביום קיץ חם ומצאה את מותה. 22 ילדים מצאו את מותם כך בשמונה השנים האחרונות, ארבעה מהם בחודשיים האחרונים. לאחר המקרה פנתה מנכ"לית המועצה לשלום הילד, ורד וינדמן, למשרד התחבורה וביקשה להפעיל אכיפה כדי למנוע הישנות מקרים כאלו בעתיד.
בהיבט המשפטי השארת ילד באוטו ללא השגחה נחשבת לרשלנות, ואם היא גורמת למוות, מדובר במוות שנגרם ברשלנות. על פי ספר החוקים שלנו דינה של עבירה זו הוא שלוש שנות מאסר. בהגדרתה הרחבה, רשלנות היא עשיית מעשים או מחדלים שאדם סביר לא היה עושה. זה נכון לגבי מבוגרים ששוכחים את ילדיהם באוטו, וזה נכון לגבי כל רשלנות אחרת שגורמת לנזק.
באוגוסט 2011 שכח נהג הסעות ברכבו ילדה בת 3 שלא יכלה לחום הנורא. בשל העובדה כי מדובר בנהג מקצועי שהתרשל בעבודתו גזר עליו בית המשפט שנת מאסר בפועל, והוסיף שלילת רישיון לעשר שנים ופיצוי כספי למשפחה. אולם כשמדובר בפרשות שבהן מעורבים הורים ששכחו את ילדיהם ברכב, רשויות האכיפה מגלות רגישות ועדינות ואינן ממהרות להעמיד את ההורים לדין.
שוו בנפשותיכם שהיו מכבידים את היד על ההורים הרשלנים, אז לא רק שהם איבדו את ילדם הפעוט בשל טעותם, שזו טרגדיה איובית בפני עצמה, הם גם היו הולכים לכלא לשלוש שנים. לכן בהחלט יש מקום לשבח את רשויות האכיפה על התבונה שהם מגלים במקרים האלה.
נראה לי שהפתרון הנכון הוא לאו דווקא בתחום האכיפה והקשיית היד אלא בתחום ההסברה, החינוך והשימוש בעזרים טכנולוגיים, שנועדו להזכיר לנוהגים שיש פעוט במושב האחורי. אני מקווה שלא יקומו בן לילה מחוקקים פופוליסטיים, שימציאו הצעת חוק מיוחדת להורים רשלנים, כזו שתיטול במידה מסוימת את שיקול הדעת מידי רשויות האכיפה, ותחייב אותן לנקוט אמצעים משפטיים. בתקווה להמשך קיץ ללא בשורות רעות מהסוג ששמענו עד כה.
מושכים את הזמן
כבר למעלה משישה חודשים ממתין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בתא שלו בכלא מעשיהו, להחלטת בית המשפט העליון בערעור שהגיש בפרשת טלנסקי.
ב־2009 הוגש נגד אולמרט כתב אישום מאוחד בפרשות טלנסקי, ראשונטורס ומרכז ההשקעות. שלוש שנים מאוחר יותר הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי, בראשות הנשיאה דאז מוסיה ארד, זיכה אותו בתיק טלנסקי וראשונטורס, והרשיע אותו בעבירה של הפרת אמונים בתיק מרכז ההשקעות.
מדובר בעבירה סתמית, אמורפית ומיותרת, שלמרות כל הניסיונות לא ניתן לתת לה הגדרה מדויקת, והיא הייתה ונותרה עבירת סל כזו, שאפשר להכליל בתוכה כמעט כל דבר שעולה על דעת המאשים, ושכל אחד רשאי לפרש אותה כהבנתו. עבירה שמשפטנים רבים סבורים שיש למחוק אותה מספר החוקים.
מדינת ישראל התקשתה להשלים עם הזיכוי שהעמיד את הפרקליטות במצב לא נוח, והגישה ערעור לעליון. בעוד הערעור מתנהל, הגיעה הפרקליטות להסדר טיעון עם שולה זקן. לאור הראיות החדשות שצברה הפרקליטות, כתוצאה מהעסקה עם זקן, היא ביקשה מבית המשפט העליון להחזיר את התיק לדיון חוזר בבית המשפט המחוזי.
למרות העובדה שהערעור היה בשלב מתקדם, נעתר העליון בצעד לא שגרתי לבקשת הפרקליטות, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי עם הגבלות מאוד מוגדרות על נושא הדיון המחודש. בינתיים פרשה הנשיאה ארד מכהונתה, ובמקומה מונתה שופטת חדשה, רבקה פלדמן פרידמן, שלא הייתה לה הזדמנות להקשיב לכל העדים ולבחון את מכלול הראיות שהוצגו בסיבוב הראשון.
כמי שעקב בדבקות אחר הסיבוב הנוסף בבית המשפט המחוזי, אני יכול לומר בביטחון שלא הוצגה בו ראיה חדשה שלא הייתה ידועה בסיבוב הראשון, ולא נאמר בדיון שום דבר חדש. למרות זאת המחוזי הפך את דעתו, הרשיע את אולמרט בפרשת טלנסקי וגזר עליו שמונה חודשי מאסר. אני מרשה לעצמי להניח שלאווירה הציבורית, לשיסוי התקשורתי ולביקורת החריפה על בית המשפט המחוזי לאחר הזיכוי היה משקל בשינוי ההחלטה.
בחודש ינואר האחרון התייצב אולמרט בבית המשפט העליון לדיון בערעור שהגיש על פרשה זו. סנגוריו ערערו על ההרשעה, על חומרת העונש ועל הצטברותו. הם ביקשו שככל שהערעור לא יתקבל, אולמרט ירצה את עונשו בפרשת טלנסקי במקביל לעונש הנוכחי (18 חודשי מאסר על פרשת "הולילנד").
זה הדין וזה הכלל: כאשר אדם נידון בו־זמנית לשתי תקופות מאסר, הוא מרצה אותן במקביל ולא במצטבר. לבית המשפט צריך להיות נימוק מיוחד לא להיעתר לבקשת הריצוי במקביל, שממנה נהנים רוב רובם של המורשעים.
הסוגיות שעלו בערעורו של אולמרט אינן חדשות מבחינת בית המשפט העליון. הוא כבר דן בהן בעבר, כשהפרקליטות ערערה על הזיכוי. לכן תמוהה העובדה שבית המשפט העליון מתמהמה במתן ההחלטה, הרבה מעבר לטעם הטוב ולמקובל. ראש ממשלה לשעבר זכאי לתכנן את עתידו בזמן סביר, ולדעת כמה זמן הוא צפוי "לבלות" בבית הסוהר. הרי לא מדובר בעבריין מועד, אלא באדם שעשה דבר או שניים לטובת מדינת ישראל ואזרחיה, והקדיש לכך את רוב חייו.
הסחבת הבלתי נסבלת של העליון במתן ההחלטה בעניינו של אולמרט היא עינוי דין מהסוג הגרוע ביותר. גילוי נאות: אהוד אולמרט הוא חבר שלי, ואני כותב את הדברים הללו בניגוד לרצונו.
מפרקים את המונופול
חוות הדעת של המכון לרפואה משפטית הן אבני יסוד מהותיות במשפטי רצח ואונס, השופטים נוטים לייחס לממצאיהן משקל רב ולעתים על פיהן ייפול דבר בבית המשפט.
בשל העובדה שהמכון הפתולוגי היחיד בישראל הוא ממשלתי ועומד בעיקר לרשות הפרקליטות, עלה החשש שהרופאים הפתולוגיים נוטים לעתים להטות את חוות הדעת שלהם על פי דרישות הפרקליטים, שרוצים לנצח במשפט ויהי מה. זו אולי טענה מרחיקת לכת ואיננה מעוגנת במציאות, אך מהעדויות שעולות במהלך השנים נראה כי קיימות הטיות ניכרות לטובת התביעה, ונגד נאשמים וחשודים. הטיות שלעתים גורמות לחפים מפשע לשבת בכלא.
על פי פרויקט "חפות" שנערך בארה"ב, למעלה מאלף אסירים שהורשעו בעבירות של רצח ואונס זוכו ושוחררו בזכות בדיקות פורנזיות, בעיקר דנ"א, שהוכיחו שלא הם העבריינים, ולפיכך הורשעו שלא בצדק.
לפני חודשים אחדים הזדמנתי להרצאה מטלטלת שנשא מנהל המכון, ד"ר חן קוגל. הוא סיפר על מספר מקרים שבהם חוות הדעת הפתולוגית הרשמית קבעה שמדובר ברצח מכוון, אך בדיקות נוספות שנערכו במועד מאוחר יותר ולאו דווקא על ידי רופאי המכון לרפואה משפטית, הוכיחו שלא היה מדובר ברצח.
בעקבות ההרצאה כתבתי אז בטור זה שדרושה רפורמה מיידית. טענתי שהעובדה שלנאשמים ולסנגורים, בעיקר במקרים של עבירות חמורות, אין גוף בלתי תלוי שממנו יוכלו לקבל חוות דעת נוספת - נוגדת את השכל הישר ואת ההגינות המינימלית.
לפני מספר חודשים הקים שר הבריאות יעקב ליצמן ועדה לבדיקת הנושא בראשות מנכ"ל משרדו. השבוע הניחה הוועדה את המלצותיה שמשנות כיוון ויוצרות הגינות וצדק. כדי ליצור שקיפות ופיקוח על פעולות המכון, המליצה הוועדה לתעד בכתב את כל השיחות הנעשות בין הרופאים במכון לבין נציגי המשטרה והפרקליטות, ולמסור לשני הצדדים את תיקי הראיות, ובהן החומרים שעלו מבדיקות המכון.
אבל ההמלצה החשובה והעקרונית ביותר של הוועדה היא הקמת מכון פתולוגי נוסף בבית החולים רמב"ם בחיפה, שיאפשר לקבל חוות דעת נוספת לכל הצדדים המעורבים במשפט, אבל בעיקר לסנגורים ולחשודים. זו בהחלט בשורה חשובה הנוגעת לזכויות אדם בכלל ולזכויות נאשמים בפרט, ויש לקוות ששר הבריאות יממש את המלצות הוועדה מהר ככל האפשר.
המלצות הוועדה מתפרסמות על רקע התפטרותה של נציבת תלונות הפרקליטות, השופטת הילה גרסטל, שבחנה את פעילות המכון וכתבה דוח קטלני עליו ועל הפרקליטות, ועל הקשרים הבעייתיים ביניהם. הפרקליטים ששמותיהם מופיעים בדוח עתרו לבג"ץ למנוע את פרסומו, ובעקבות עתירתם ביקשה הנציבה לסיים את כהונתה.
בשבוע האחרון קיים בג"ץ דיון בנושא, אך טרם התקבלה החלטה סופית לגבי פרסום הדוח. נותר רק לקוות שההחלטה בעניין תתקבל במהירות ושבג"ץ יורה לפרסם את הדוח, משום שכפי שהמערכת המשפטית תמיד טוענת: אור השמש הוא אמצעי החיטוי הטוב ביותר.