הנה האירוניה הגדולה מניסיון ההפיכה הצבאית שנכשלה בטורקיה: הנשיא ארדואן מנסה זה שנים להצר את החופש של הרשתות החברתיות ומאשים אותן כי הן כוחות אפלים שמנסים לערער את שלטונו. אותן רשתות הן שסייעו לו לדכא את ההפיכה. ארדואן שידר בטלפון החכם שלו הודעה לאומה, צייץ בחשבון הטוויטר וסמך על התקשורת, גם זו שנואת נפשו, שתפיץ את מסריו בשעות הראשונות, כשבטורקיה שררה אי ודאות.
מבחינה זו הדבר מזכיר ניסיון הפיכה כושל של המשמר הלאומי והחונטה הצבאית ביוון ב-1974 נגד שלטונו של נשיא קפריסין הארכיבישוף מקאריוס השלישי. מקאריוס שידר במשדרים חלשים שהוא בחיים. קשב קול ישראל מיקי גורדוס קלט את השידור והעביר את הידיעה לעולם כולו. ואגב, בעקבות המרד שכשל פלש צבא טורקיה לקפריסין, וחילק את האי.
באשר לטורקיה: נראה כי הקושרים, ככל הנראה קצינים בדרגות נמוכות יחסית, לא היו מצליחים במשימתם גם אם ארדואן לא היה מצליח להעביר את השידור. לכאורה נראה שהמרד פועל "על פי הספר". הקושרים השתלטו על גשרים על מצרי הבוספורוס באיסטנבול, שמחברים בין אירופה לאסיה, ועל צמתים מרכזיים. טייסים שהיו שותפים לקשר הפציצו את בנייני הפרלמנט באנקרה ומטה המודיעין הלאומי (MIT), וכוחות צבא, כולל טנקים ליד ארמון הנשיאות, השתלטו על בניין רשות השידור הטורקית ואילצו את השדרנים לשדר הודעה מטעמם שלפיה הם השתלטו על ממשלתו של "הבוגד" ארדואן וישנו את החוקה. אך נראה כי מספר החיילים שעמדו לרשותם, כמה אלפים ככל הנראה, היה נמוך מאוד ולכן נכשלו.
בארבע ההפיכות הצבאיות שידעה טורקיה מאז 1960 השתתפו תמיד רבבות חיילים, אם לא כל הצבא. הפעם המורדים אמנם שבו את הרמטכ"ל ועוד כמה קצינים בכירים, אבל בראש ובראשונה נכשלו בלכידת ארדואן, ששהה במקום נופש. אפשר שזה הדבר הראשון שהם היו צריכים לעשות.
ארדואן הצליח לשדר את דבריו לאומה, קרא לנאמניו לצאת לרחובות, והם נענו לו. הם חסמו את דרכיהם של החיילים, ויחד עם המשטרה הנאמנה לארדואן התעמתו עם המורדים ושבו רבים מהם. יציאת ההמונים לרחובות מזכירה את הדרך שבה דוכא הפוטש של קבוצת הקושרים של חברי הפוליטביורו הסובייטי באוגוסט 1991 נגד הנשיא מיכאיל גורבצ'וב, בניסיון למנוע את קריסת הקומוניזם ופירוק ברית המועצות. המרד דוכא גם בזכות מנהיגותו של ילצין, אז ראש הפדרציה הרוסית באיחוד הסובייטי, שבעקבותיו פורקה גם ברית המועצות.
טורקיה ידעה כאמור ארבע הפיכות צבאיות. לפי חוקת המדינה, מאז הקמתה על חורבות האימפריה העות'מאנית ב־1922, הצבא הוא המגן של הדמוקרטיה. כל אימת שמפקדי הצבא סברו שההנהגה האזרחית סוטה מהחוקה, הם לא היססו לבצע הפיכה, לקחת את השלטון לידיהם, ולאחר זמן מה להחזיר את הדמוקרטיה על כנה.
זה שנים שקיימת מורת רוח בצבא ובקרב הציבור החילוני מארדואן, מנהיג מפלגה אסלאמיסטית, העושה מאמצים לכונן משטר יחיד בתקווה להפוך את עצמו למעין סולטן של המאה ה־21, תוך הגברת ההשפעה של הדת במרחב הציבורי. זו גם הסיבה שארדואן טיהר מוסדות מרכזיים במדינה וחולל בהם שינויים כדי לחזק את אחיזתו במוסדות השלטון. הוא הכניס את נאמניו למודיעין הלאומי, למשטרה, למערכת המשפט, למערכת החינוך וגם לצבא. הוא מתנכל לתקשורת ומנסה להשתלט עליה ופוגע במעמדם של אנשי עסקים שנתפסים בעיניו כעוינים לשלטונו.
יש להניח שעתה, עם דיכוי המרד, הוא יגביר ביתר שאת את מאמציו לחזק את שלטונו ולדכא את יריביו. כבר עתה מאשימים נאמניו כי מי שארגן את המרד היה שנוא נפשו, איש הדת הגולה פתהוללה גולן, החי בארה"ב. גולן אמנם הכחיש טענה זו, אך זה לא ימנע מארדואן להגביר את הדיכוי של תומכיו. בטורקיה אפילו נפוצות תיאוריות קשר שלפיהן ארדואן עצמו ארגן את ההפיכה כדי לצאת מחוזק עוד יותר.
כך או כך, אף שארה"ב ומרבית המדינות בארגון נאט"ו, שטורקיה חברה בו, גינו את ניסיון המרד והביעו תמיכה בארדואן ובממשלתו הנבחרת, אין ספק שגוברת בקרבן הדאגה מפני סכנה של חוסר יציבות במדינה. טורקיה נתונה זה חודשים תחת מתקפת טרור משולבת של הכורדים הטורקים (שנגדם הכריז ארדואן מלחמה) ושל אנשי דאעש (החשים שנבגדו על ידו לאחר שנים שבהן הוא סייע להם בחשאי). המערכה נגד הטרור פוגעת בתיירות ובכלכלה ועתה בא המרד, שגם אם נכשל עלול להכניס את אחת המדינות החשובות במזרח התיכון לתקופה של אי שקט וחוסר ודאות.
מבחינתה של ישראל, שרק לאחרונה חתמה על הסכם פיוס על טורקיה, כישלון המרד לא ישפיע על היחסים בין המדינות, אם כי אפשר להניח שבממשלת ישראל, במערכת הביטחון ובגופי המודיעין לא היו מזילים דמעות אם המרד היה מצליח והצבא היה תופס את השלטון.