מה היה גורלה של הילדה חנין, שנולדה לעאישה ופארוק זועבי בנצרת לפני 47 שנה, אם מדינת היהודים לא הייתה קמה או לא הייתה קמה בארץ ישראל? איך היה משתנה מסלול חייה, לו יכלה לנסוע בזמן ולהביא לקבלתה של תוכנית אוגנדה בקונגרס הציוני השביעי שהתקיים בשנת 1905? אני מנסה לדמיין לעצמי את המזרח התיכון ואת השטח שבין הירדן לים ללא יהודים. יש לי הרגשה שזועבי, שכל כך חותרת למצב כזה, לא באמת מסוגלת לדמיין את המשמעות וההשלכות שלו לגבי עצמה.
נניח שתכנית אוגנדה הייתה משיגה רוב והעם היהודי היה מקים בה מדינה. במצב כזה, אוגנדה הייתה הופכת לפנינה של יבשת אפריקה ולעומתה ארץ ישראל הייתה נותרת סרח עודף של סוריה הגדולה; חבל ארץ לא מפותח, עם תשתיות גרועות, בלי ביטחון בדרכים ובלי מאות אלפי ערבים שהיגרו אליה במאה ה־20 מסוריה ועיראק, תימן וסודן, מצרים ועבר הירדן, כדי לאייש את רבבות המשרות שנוצרו במהלך העליות היהודיות. הייתה זו מדינה בלי פלסטינים ובלי דגל אש"ף והתעוררות לאומית. קרוב לוודאי שהמלחמה ההרסנית הפוקדת כיום את סוריה הייתה מתרחבת לשטח הזה, ואנשי דאעש היו מתחפרים בנקרות צורים ובמחילות עפר.
עכשיו, בואו נשים פוקוס על הילדה חנין זועבי, ילידת הפרובינציה הדרומית של סוריה, בלי אוניברסיטה ובלי זכויות. האם הייתה רווקה בת 47, מאופרת וגלוית פנים, או שמא עוטה רעלה חונקת? האם הייתה מנפנפת בידיה בהפגנות, או שמא היו הן עסוקות בטיפול בזאטוטים זבי חוטם שנולדו לה מהבעל הקשיש שאליו שודכה? האם הייתה מטיילת על אוניות משט מטורקיה, מפתחת קריירה, מרוויחה משכורת ונחשפת בתקשורת, או שמא הייתה עסוקה בהתקוטטות ובתחרות עם אשתו הצעירה של בעלה, שזה עתה צורפה למשפחה?
למזלה הטוב של זועבי, היהודים דחו את תוכנית אוגנדה ושבו לארץ אבותיהם. הם ייבשו ביצות, סללו כבישים ובנו אוניברסיטאות בירושלים ובחיפה. הם הקימו מדינה מערבית לתפארת, שבה זועבי יכולה ללבוש מכנסיים, להילחם על זכויות הנשים והלהט"בים ולהביע עמדות קיצוניות וחתרניות בחסות חופש הביטוי.
הפילוסוף הדני סרן אובי קירקגור טען כי הבעיה עם החיים היא שאפשר להבין אותם רק לאחור, אבל חיים אותם קדימה. זועבי לא בחרה את העבר שעיצב את גורלה כאן, אבל אם בעתיד מישהו יציע לה להמשיך לחיות בבית הוריה - רק תחת ריבונות פלסטינית - האמינו לי שהיא תגיב בדיוק כמו שהגיבו תושבי אום אל־פחם כשאביגדור ליברמן הציע להביא את פלסטין אליהם במסגרת פתרון מדיני המבוסס על חילופי שטחים.
גם אם היא תעמוד מולנו ותטען בלהט שבניגוד אליהם זהו חלומה הרטוב - איש לא יאמין לה. כי האמת היא שכל אישה ערבייה שחיה בישראל אינה ממהרת לוותר על החירויות והקדמה שהביאו היהודים למדינה המערבית ולדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. וכך גם כל גבר ערבי.
ערביי ישראל חוטאים במה שנקרא לאומיות הצהרתית. בסופו של דבר, הם מפחדים שהלאומיות הפלסטינית תגיע לפתחם ותבלע אותם. שהם יחיו תחת שלטון חמאס, פת"ח, אש"ף, או כל ארגון פלסטיני אחר החותר להקמת מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל. הבעיה של ערביי ישראל המגדירים את עצמם פלסטינים, היא שהם אינם מוכנים להודות בזה, אלא רק כשהחרב מונחת על הצוואר והאיום הופך למעשי.
הרומנטיקה הלאומית המקומית גורסת כמוסא אל־עלמי, מזכירו של המושל הבריטי ארתור ווקופ, שאמר לדוד בן־גוריון בשנות ה־30: "לנו הערבים עדיף שיהיו בארץ ישראל עוד מאה שנות שממה עד שאנחנו נוכל לגאול אותה". האם זועבי כזו רומנטיקנית חסרת תקנה שהיא מוכנה להחריב את הכל ובכלל זה את הענף הדמוקרטי שהיא יושבת עליו, כדי להגשים את לאומיותה הפלסטינית? באופן פרדוקסלי, כל עוד אנחנו חזקים ואין חשש שהאיום הזה יתממש - התשובה היא שכן. היא תמשיך לצפות לאביר על הסוס הלבן, עם חרב סלאח א־דין בידו.