"נראה לי שעשיתי טעות", אמרתי לאמי בשיחת טלפון טרנס־אטלנטית.
“איזה טעות, דארלינג?", היא שאלה.
“בחרתי במקצוע הלא נכון, אמא", אמרתי על סף דמעות. “את לא מבינה איזה פחד זה להיות איש תקשורת כאן בארץ בימים אלה. את יודעת הרי שאני אדם שביר מבחינה נפשית".
"נכון, אתה מאוד שביר", היא אישרה.
"וקשה לי עם הלחץ הזה. על כל דבר שאני חושב לכתוב או להגיד אני שואל את עצמי מאה פעם אם זה יוביל לפיטורים שלי אחרי לינץ׳ אינטרנטי. את בכלל לא מבינה באיזו חרדה אני נמצא. יש איזה מבקר קולנוע, גידי אורשר, מגלי צה״ל, ויש לו קוקו״.
"למה יש לו קוקו? איזה מין דבר זה?".
"צודקת, זה באמת משונה, אבל זה לא העניין. הוא אמר את דעתו על האמונה של עדות המזרח ברבנים וקמעות וקברי צדיקים וכל זה, ובקיצור עכשיו הוא מחפש עבודה. את לא מבינה מה עשו לו. בחיי, הייתי צריך להיות אדריכל".
כשסיימנו לדבר נזכרתי שבעוד שבועיים אני אמור להעביר שיעור בכתיבה עיתונאית באחד מבתי הספר לתקשורת. לנוכח השיחה עם אמי והפחד הכללי שאני שרוי בו, הבנתי שעלי לחרוג ממה שתכננתי ללמד בשיעור. פאק דה ניו־ג׳ורנליזם, אמרתי לעצמי, מה שהחבר׳ה האלה צריכים זה הכוונה במה שבאמת חשוב בתקשורת - איך לא להסתבך בפליטות פה. התחלתי לרשום על דף את “עשרת הדיברות לאיש התקשורת המתחיל שרוצה להמשיך לעבוד בתחום״. במרכז כל דיבר נושא שאותו צריך לכבד בשתיקה רמה.
1.השד העדתי. פעם אחר פעם נופלים בפח אנשי תקשורת בעלי שם וקריירה ארוכת שנים שאינם משכילים להבין שישראל איננה מדינה אלסטית כמו שנהוג לחשוב. אי אפשר באמת למתוח כאן את חופש הדיבור והבעת הדעה. ולכן יש דברים שמוטב לשמור בינך לבין עצמך. למשל, אם יש לך דעה שלילית בכל הקשור להשתטחות על קברי צדיקים וסגידה לבאבות. זה כל כך חזק, עד שאפילו כשמזרחי יוצא נגד מנהגי העדה הוא יחטוף ויואשם ב"השתכנזות".
כמו כן, ישנו תת־סעיף חשוב לדיבר זה, המוזיקה המזרחית. לעולם אל תעז לומר דבר על איכות הטקסטים של הז׳אנר או על יללות הפייטנים המזרחים. הנטייה היא לייחס למי שאומר את זה זלזול והתנשאות. לעולם הדבר לא ייתפס כעמדה לגיטימית או כסתם העדפה מוזיקלית. מוזיקה מזרחית היא צינור החמצן של האפליה העדתית. אל תנסה לסתום את הצינור הזה. אם בכל זאת מצמידים אותך לקיר, תגיד שאתה מתחבר לעמיר בניון.
2. שוברים שתיקה. נסה לשנן פעם אחר פעם את האמרה “שברת, שילמת". כל הזדהות שלך עם הארגון השנוא תגרום לך לשלם - ובגדול. ואל תשכח, סטודנט יקר, את הרמטכ״ל ושר הביטחון משה דיין אשר עוד בחייו ציווה עלינו להעלים עין.
3. מחאה חברתית. נכון שעבר זמן מאז הימים שבהם כל מי שהעז להגיד משהו מחוץ לטווח הקונצנזוס החברתי זכה לקריאות חרם (למשל מרגלית צנעני), אך את גרורותיה של המחאה אפשר להרגיש עד היום. אם אינך רוצה להיחשב “מנותק", מוטב שלא תאמר דבר שנוגד את הקונצנזוס החברתי.
4. חתולים. אל תדבר באופן שיכול להתפרש כאילו אינך מחבב חתולים. שמעו סיפור: ב־2011 כתב גל אוחובסקי נגד חתולים. בגיליון לאחר מכן, לאחר שחייו הפכו לגיהינום, הוא כתב בטורו: "הריני מודיע חגיגית שאני מניף דגל לבן, נכנע ומבקש סליחה מכל אוהבי החתולים בעולם. אני מצטער שפגעתי בכם. אני מבטיח לא להגיד יותר אף פעם מילה רעה על חתול, לא לעמוד בדרכו ולא להפריע לו בשום צורה".
5. מלחמה/מבצע. כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. כל דבר שלא תגיד, כל ביקורת, ולו הכי קטנה, בעת מלחמה, תזכה אותך בתגובה האוטומטית: ״אבל למה בטיימינג כזה?״. נכון שאותם אנשים שיגידו את זה לא רוצים לשמוע את הדברים שלך בשום טיימינג, אבל זה לא ממש משנה.
6. אמא. לעולם אל תשווה בין אמא יהודייה לאמא ערבייה - בשילוב עם תת־הדיבר של הדיבר הראשון, “אמא" הוא מונח שמותר לשימוש על ידי זמרים מזרחים בלבד. שמעת, רזי ברקאי?
7. חנין זועבי. אם יש לך משהו לומר בנושא שלא כולל את המילים “להעיף", "אותה", ״לעזה", ״קיבינימט״, עדיף שלא תתבטא כלל.
8. הומואים ולסביות. אם מזרחים הם הגביע הקדוש של הפוליטיקלי קורקט, הלהט"בים הם סגני מחזיקי הגביע. במיוחד בתקשורת, אשר יש בה ריכוז גבוה של הומואים ולסביות, עליך לשמור שלא להוציא מפיך משהו שיכול להיתפס כלא סובלני כלפי הקהילה.
9. "הארץ". הפרינט אולי מת, אבל השנאה חיה. ובגדול. חשוב להבהיר: מותר לך לרכוש מינוי דיגיטלי לאתר העיתון, אך לעולם אל תשתף בשום רשת חברתית תכנים מהאתר. הדבר יגרום לך לאבד קהל יקר.
10. הכי חשוב. לעולם אל תגיד שום דבר לטובת אף אדם שעשה את הטעות והתבטא באחד הנושאים הנ"ל בצורה לא תקינה. להלן רשימה של אותם חוטאים: עודד קוטלר, ענת וקסמן, מנחם בן, שירה גפן, רזי ברקאי, גידי אורשר, אורנה בנאי, גל אוחובסקי, מרגלית צנעני, יאיר גרבוז.