מאבקי ירושה על כס המנהיגות הם עניין שבשגרה בעולמנו, וגם היום הם מתנהלים בליכוד ובעבודה. סירובו של מנהיג מכהן לסמן יורש לעצמו וגם ניסיונות להיפטר ממי שרואה עצמו כזה - אף הם אופייניים במקומותינו. ועתה, בימי שלטון בית נתניהו, מהדהדת פה ושם גם אופציה חדשה ומפתיעה: הורשת כס המנהיגות לבן, יורש העצר. הרי ככלות הכל, מדובר בבית מלוכה.



אז בואו נלך לפרשת השבוע, פרשת פנחס, ולמנהיג הגדול ביותר של עם ישראל - משה רבנו. ואחרי שניעזר בחז"ל, בהבנת יחסיו עם יורשו יהושע, ניאלץ לשאול: אז מה חדש?



במקרא, היחסים בין משה לבין יהושע, המכונה "משרת משה", הם יחסי רב ותלמידו האהוב, מנהיג ויד ימינו, ואין שום סימן למתח ולקנאה ביניהם. אבל חז"ל יוצרים תמונה אחרת, מפתיעה, של יחס לא סבלני ומייסר לפעמים של משה כלפי יהושע, ואפילו אי השלמה שלו עם מינוי תלמידו ליורשו.



למשל כשמשה יורד מהר סיני ולוחות הברית בידיו, נשמעים קולות תרועה וצהלה - "קול ענות" בלשון הפסוק – מכיוון מחנה ישראל הסמוך. אלה קולות העם המרקד סביב עגל הזהב שיצר בהיעדרו הממושך של המנהיג. יהושע, הנלווה למשה בשובו, אומר לו: "קול מלחמה במחנה". משה, שיודע מפי ה' מה קרה, משיב לו: “אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה (של מנצחים ומנוצחים), קול ענות אני שומע". עד כאן המקרא. בא התלמוד הירושלמי ומוסיף נזיפה מזלזלת מפי משה שאין לה כל רמז בכתובים: "אמר לו משה ליהושע: ‘אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על שישים ריבוא ואינו יודע להבחין בין קול לקול?".



יש דוגמאות נוספות. נלך למפתיעה ביותר הנמצאת בפרשת השבוע: משה מצווה בידי ה' לעלות להר נבו, להשקיף משם על הארץ המובטחת ולהיאסף אל עמיו. ואז הוא מבקש מהקב"ה למנות “איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". והתשובה היא: “קח לך את יהושע בן נון... וסמכת את ידך עליו".



קצת מוזר. משה הרי יודע שהיורש הוא יהושע. כבר בירידתם מהר סיני סנט בו: "אדם שעתיד להנהיג שררה על שישים ריבוא...", אבל בבקשתו למנות לו יורש אינו מזכיר ולא מציע את שמו, אלא מבקש מינוי של "איש על העדה" סתם. חז"ל אינם מפספסים את המוזרות הזאת ומציגים את משה כמי שמנסה למנוע ברגע האחרון את מינוי יהושע ולהביא למינוי אחד מבניו.



כך במדרש רבה: "כיון שירשו בנות צלפחד את אביהן (כמסופר בפרשה), אמר משה: ‘הרי השעה שאתבע צרכי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי'". הקב"ה דוחה את בקשתו, משבח את יהושע בהשוואה לבני משה ופוסק: "כדאי הוא שישרת את ישראל".



חז"ל עושים כאן צעד נועז. הם מציירים היבט שלילי כביכול בהתנהגותו של משה, בניגוד לכל התכונות העילאיות המיוחסות לו בתורה. אבל הם אינם באים לערער על מעמדו המיוחד, אלא להראות שביסודו של דבר, משה היה בן אנוש עם תגובות טבעיות ומתבקשות של כל אדם־אב הנתון בסיטואציה דומה.


אז מה רוצים מביבי, שאינו אוהב יורשים בכוח לידו וחושב, אולי, על העברת השרביט לבנו?