גבולות גזרה: משפטו של אלאור אזריה - מאבק על אופי המדינה

הסערה סביב מינוי הרב הצבאי הראשי אייל קרים אינה שוככת. מתגובת הציבור הליברלי-חילוני היא עוברת בימים האלה לתגובת הציבור הדתי-לאומני, וממנו לתגובת הציבור הפחות דתי-לאומני. המינוי עצמו הוא פוליטיקה פנים-צה"לית. בניגוד לעמדת רבני הציונות החרד"לית, החליט צה"ל להתייחס בעוינות ליציאת חיילים דתיים בזמן שירת נשים, למנוע גידול זקנים דאעשיים ביחידות הקרביות ולקבל הומואים כחלק מן המערך.

ענף התודעה היהודית, שהיה ראש חץ מיסיונרי של הסתה נגד כל מה שהוא לא "יהודי", הועבר לפני כחצי שנה לקצין חינוך ראשי תא"ל אבנר פז צוק. וכדי ביזיון וקצף איזנקוט זרק לרבנים המיליטנטיים עצם בצורת רב צבאי ראשי מסורס. טקס הסירוס נעשה בזובור פומבי. קרים זומן ללשכת הרמטכ"ל וחזר בו. "תפקיד הרב הראשי בצה"ל אינו 'לעשות הנחות' בתורת ישראל לטובת צבא ההגנה לישראל. הוא אינו אמור להיות פשרן בדעותיו, ליברל, גמיש, פתוח לשינויים", הגיב חיים לב באתר ערוץ 7. ויגאל לוינשטיין, רב המכינה הצבאית בעלי, קרא ל"מאבק גלוי". הפוקוס התקשורתי התמקד בקטעי ה"סוטים" “וה"נכים", אבל עיקרו של נאום הרב היה הטענה ש"קצינים בצה"ל אינם מקודמים בגלל דתיותם".

וכמו שנראה המטכ"ל הנוכחי והחלטות השיבוץ האחרונות, יש בטענה הזו משהו. וככה מהצד: רק לפני כמה שנים נלחמו הדוסים על הלגיטימיות בצה"ל, בדיוק כמו שנלחמים כיום נציגי הלהט"בים ונשים בכלל. טוב שכל הדחויים ינצחו, לא טוב שצד אחד רוצה לנצח על חשבון האחרים.

קרים עצמו הוא לא הסיפור, הוא רק קצה הקרחון שמאיים על שלמות הצבא והמדינה. הבשורה הטובה היא שהקרחון הזה הולך ומתפוגג. יש לנו קרב רב ברב, והסדקים שנבעים עשויים לפרק את מחנה הימין. גם נפתלי בנט, שאורב לקולות החילוניים, הבין שהסאה הוגדשה, חש לאן נושבת הרוח הציבורית ותקף את רבני "התקומה", שהיא המרתף והיסודות של מפלגת הבית היהודי. חובשי כיפות יצעדו במצעד הגאווה. עוד דחיפה קטנה, ומגורשי עמונה יצטרפו למצעד שלום עם הפלסטינים נגד עוולות הכיבוש.

על קרים עצמו, שהבטיח להתנהג כמצופה מאיש צבא העם, מוטלת כיום החובה לייצג את צה"ל בעניינים שבוערים על הפרק ונוגעים למוסר היהודי. סמכות מוסרית איננה אמורה להיות כפופה ללוח הזמנים במשפט החייל היורה מחברון. גם שרשרת הפיקוד הצה"לית אינה מחויבת לפעלולי בית המשפט אלא לאמירה ברורה וערכית לחיילי צה"ל, ובייחוד לאלה שנמצאים יום־יום בליבה הרותחת בשטחים. קרים, שהבטיח להיות ילד טוב הקריה תל אביב ולשכוח (זמנית) את ימינו וירושלים, חייב להתיישר עם המערכת שגינתה את אזריה והעמידה אותו לדין.

חייל של הציונות הדתית הלאומנית

זה לא יקרה. קרים הוא עדיין חייל של הציונות הדתית הלאומנית ש"מבינה" את מניעי החייל. הקריצה ה"ממלכתית" שלו נועדה לפתוח את הדלת לעוד מינוי שהוא חלק מניסיונות ההשתלטות על צה"ל. לא מדובר בפוטש. זהו מהלך טבעי ודמוקרטי שבו קבוצה שיש לה אג'נדה וחיילים עושה כמיטב יכולתה להשתלט על עמדות השפעה. בדיוק כמו שקבוצה של שמאל ליברלי חילוני תעשה כל מה שביכולתה כדי לטרפד מינויים מסוג זה, וכשיגיע זמנה לשלוט היא תטהר את השורות על פי הראש שלה.

אני מתרשם שקרים הוא בחור רציני, ישר ומאמין עד כלות. כמו איזנקוט גם הוא יודע דבר או שניים על פוליטיקה. אין לו שום סיבה להתכחש לאמירותיו בעבר, למעט נסיגה טקטית כדי להרגיע. מצד שני, כל אדם סביר מבין שתורתו אמונתו של קרים בענייני הומואים, נשים וכו' הן שטויות חשוכות, אבל אדם באמונתו יחיה, גם אם מדובר בהבל גמור. גם אין הבדל של ממש בין קרים ללוינשטיין. אם הם היו מצריחים תפקידים ונסיבות, כל אחד מהם היה משחק בדיוק את תפקידו של השני.

למי כל זה עוזר

לכן הדבר החשוב ביותר שניתן לעשותו הוא לקחת מקרי מבחן כמו משפטו של החייל אזריה ולהפיק מהם את הלקח האולטימטיבי. רצוי שזה ייעשה תוך ניהול משפט ראווה מתוקשר, שבו אמורים להיקבע גבולות הגזרה בין המחנות הנצים על דמותה וזהותה של מדינת ישראל. מצד אחד, אגף ימין בהנהגת ראש הממשלה (שטלפן לאבי החייל בתגובה לאתגר הפגנת ליברמן בפתח בית המשפט שאליו הובא אזריה) ושר הביטחון (כמו הממלכתיות של קרים גם זו של ליברמן היא מסיכה לרגע), ומצד שני, אגף השמאל הישראלי, צה"ל והרמטכ"ל.

משפט אזריה הוא משפט העם. כל ניסיון לדחוק אותו לשולי הקשב הציבורי הוא ניסיון בריחה מהכרעה ומאחריות שכל אזרח מחויב בהן כדי להגדיר את עצמו. או בלשונה של סיון רהב־מאיר (ערוץ 2) שכתבה ב"ידיעות אחרונות": "תפסיקו לדבר על אלאור אזריה. פשוט תפסיקו. כתבתי כאן בעבר שלדעתי הוא לא גיבור"... (יש כל מיני הגדרות לחייל שיורה באדם גוסס, לא נראה לי ש"לא גיבור" היא ההגדרה המדויקת).

רהב־מאיר מעריכה ש"אכן אזריה טעה בשיקול דעת שם בשטח ובחום היום, לכן לא צריך להפוך אותו לסמל... חבל. אבל לא צריך לסקר בהרחבה כל קצין שמגיע למשפט כדי למסור עדות. לא צריך לתת פתחון פה אדיר לכל מערכת התביעה ולמסרים של דובר צה"ל נגדו, לא צריך קמפיין של גיוס כספים המוני בעדו. למי כל זה עוזר? זו תקרית נקודתית מצערת סביב חייל שאינו פושע מלחמה אבל גם לא ראוי לצל"ש. למי כל זה עוזר? הרי המסר הבסיסי, לא יורים במחבל מנוטרל, כבר הועבר".

מישהו חייב להסביר לגברת סיון רהב־מאיר ודומיה שלא רק שהמסר לא הועבר, אלא שהתמיכה באזריה ובמעשיו עולה כפורחת. צלצול התרומות בקופה הרושמת של המשפחה מחריש אוזניים ו"פתחון הפה האדיר של מערכת התביעה" (שנענה באיומים ובהכפשות) הוא לא יותר מתיאור יובשני של האירועים כמתחייב מסדר הדין. נעלה מבינתי איך אפשר לתהות "למי זה עוזר", כאשר, ככה על הדרך, צפות גם הלכות האונס מדאורייתא: "אף שהתחברות אל גויה היא דבר חמור מאוד אלא שהיא הותרה במלחמה (בתנאים שהיא הותרה), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר שהצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכל".

שום פלפול לא יעזור כאן, חוץ מקביעה שמדובר ברישיון לאונס חייתי. כך גם שום פלפול לא אמור להלבין את ההרג שביצע אזריה. חבל שהאחראים האמיתיים לכך שהנער הושחת לא עומדים בעצמם לדין. לפחות מתקיים כאן משפט ראווה הכרחי שבו אמורים לכבס את הלבנים הצואים של אמונה שהשתבשה. רצוי שהעבודה תיעשה בידי המאמינים בעצמם. קרים למשל וכמשל.