מוחמד ריאד, נער אפגני בן 17, הוא אחד ממיליוני מהגרים שהגיעו לגרמניה, צרפת, בלגיה, שוודיה ומדינות מערב אירופה. בלי הורים, בלי כסף, בלי השכלה או עתיד נראה לעין, הוא הופנה כמו רבים אחרים למוסד לפליטים. ביום שני האחרון הוא נטל גרזן, חיזק את עצמו בכמה פסוקי קוראן ותוך קריאות "אללה אכבר" הסתער על נוסעי הרכבת התחתית במטרה לרצוח.
25% מתלמידי התיכון בצרפת מגדירים את עצמם כמוסלמים, 40% מתושבי מרסיי, עיר הנמל של פרובנס (העיר השנייה בגודלה בצרפת, המונה קרוב למיליון תושבים), ו־50% מתושבי לייל הצפונית. הוסיפו לכך את הזדקנות האוכלוסייה הצרפתית וקצב התמותה הגבוה שלה, לעומת הילודה המוגברת בקרב האוכלוסייה המוסלמית, וקיבלתם הר געש שמאיים להתפרץ בכל רגע. וצרפת לא לבד. קצב הילודה בקרב האוכלוסייה המוסלמית בבריטניה גבוה פי עשרה מכל אוכלוסייה אחרת, והשם הנפוץ ביותר בממלכה הבריטית הוא מוחמד.
במקביל, בגרמניה הולכים וגוברים הקולות לעצור את מדיניות "הדלת הפתוחה" של מרקל, ויותר ויותר אזרחים צרפתים, גרמנים, בלגים ושוודים חוששים לגור ליד מוסלמים ומבועתים מהתרחיש הנרקם לנגד עיניהם. באופן טבעי, כראוי לדמוקרטיות חזקות ויציבות, היינו מצפים לשיח ער בנושא. לא כך היא. הנתונים על קצב הגידול של המוסלמים והמשמעויות הדמוגרפיות של התהליך הם אחד הסודות הכמוסים ביותר.
גורמי ממשל ותקשורת באירופה מסתירים את מה שכל אירופי המסתובב ברחוב מרגיש: אירופה עוברת אסלאמיזציה. אך התרבות האירופית הליברלית, שמקדשת את חופש הפרט וזכויות האזרח, לצד שנים של שיח הנשלט על ידי ה"פוליטקלי קורקט", לא מאפשרות להם להעלות על דל שפתיהם מילים כמו אסלאמופוביה או אסלאם קיצוני.
בבסיס התהליך, שנראה בלתי הפיך כרגע, נמצאת הנחת היסוד של האסלאם שרואה בעצמו את פסגת המונותיאיזם ואת מוחמד כאחרון הנביאים. האסלאם דוגל בתפיסת עליונות על דתות אחרות וחותר בשיטתיות להשתלט על העולם בכוח החרב. אל מול שקיעתה של הנצרות באירופה והדוקטרינה הקיצונית והנמרצת שמציב האסלאם, יכול להתייצב ברמה האידיאולוגית מענה אחד בלבד – מאז ומעולם מילאו היהודים תפקיד מרכזי בהתפתחות החברה האנושית.
עם ישראל הרי התקבץ סביב רעיון אידיאולוגי של חיבור וערבות הדדית, והתרבות היהודית היא שהציעה לאנושות את הרעיון של "ואהבת לרעך כמוך". השאלה היום היא איך הופכים את הקלישאה המפורסמת למעשה. לצערנו, אנו עסוקים מבוקר עד ערב ב"מלחמות היהודים". בחברה הישראלית מבעבעים אינספור כוחות המנסים לסחוב אותה כל אחד לכיוון אחר.
אם נשכיל להניח בצד את ההבדלים בינינו (בלי לטשטש אותם), ולהציע לאנושות סוג של חזון אידיאולוגי אוניברסלי לבניית "חברת מופת", ביכולתנו להיתפס כאלטרנטיבה של תקווה אל מול הדוקטרינות הכוחניות שמציעות לאנושות רק קיצוניות ואלימות. אירופה מוסלמית היא תרחיש קטלני עבור ישראל. בתקופה שבה העולם מאיים להידרדר אל פי תהום, והחשש ממלחמת עולם שלישית הוא אמיתי, ייתכן שדווקא מסר רעיוני ופרקטי שיצמח מישראל יכול להציע אלטרנטיבה לשנאה דרך שיתוף פעולה בין מדינות ללא קשר לדת.