נער, לא גבוה, לא חסון, עומד מול מראה גדולה בחדרה של אמו. את הדלת מאחוריו נעל והצמיד אליה שידה קטנה מעץ. הוא פותח את כפתורי חולצת בית הספר שלו, משחרר את חגורתו ומוריד את מכנסיו. עכשיו הוא כמעט עירום, מלבד תחתונים כחולים וגרביים אפורים. הוא פותח את המגירה השנייה בטואלט של אמו ומוציא חזיית תחרה לבנה, מדיפת ריח סינטבון וטלק. הוא לובש אותה במיומנות, דוחף בכל צד שלה כמה גרבונים, מנפח אותה. ואז מחייך לעצמו וצועד על קצות האצבעות אל ארון הבגדים. הוא פותח את הדלת הראשונה ונתקף חלחלה. ריח גברי חזק, אלה בגדי העבודה של אביו. הנער סוגר אותה ופותח את הדלת הסמוכה. שם השמלות של אמו, חמש במספר, שלוש ליומיום, שתיים לימי שבת וחג. הנער מושיט ידו אל השמלה הימנית, צבעה ורוד בהיר ועליה רקומים עלים ירוקים. את השמלה הזו אוהבת אמו יותר מכל. הוא משחרר אותה מקולב המתכת ולובש אותה. את הסרט הלבן המוצמד אליה קושר סביבו וניגש שוב אל המראה. החזייה מבצבצת, אבל הוא לא מסדר אותה, שתישאר כך, קצת פיתוי.
הנער פותח את התיבה האדומה המונחת על הטואלט. רק צוהר, אם יפתח עד הסוף, תקפוץ מתוכה בובת הבלרינה ותרקוד לקול מנגינה. הנער מכניס את אצבעו ושולף שפתון ובקבוקון בושם. את השפתון מורח על שפתיו באטיות. מיד אחר כך מתיז על עצמו קצת מהבושם. "אני מוכנה, יקיר שלי, אפשר לצאת", אומר הנער אל המראה. בדמיונו, גבר בן 30, לבוש חליפה בת שלושה חלקים, מגיש לו את ידו ולוחש "בואי, נצא אל הסינמה".
הנער עוצם את עיניו ומתחיל להלך בחדר כשידו אוחזת ביד הדמיונית של הגבר. "אולי אחרי הסרט נלך למסעדה, מה דעתך? אני כל כך אוהבת את סופי השבוע איתך", מעוות הנער את קולו. "שמעת? מספרים שאלביס מסתגר בביתו, שהוא כמעט לא מופיע. כן, זה נורא, איזו אבידה למוזיקה. אני חושבת שהגענו, אהובי", אומר הנער ומתיישב על המיטה, כאילו היא מושב בבית קולנוע.
ובדמיונו הסרט מתחיל. הדמויות הראשיות: אביו ואמו. ברקע, ממטבח הבית, הוא שומע אותם משוחחים. "עוד מרק?", שואלת אמו. "כן, מזגי לי", עונה אביו. "יופי, מצוין, תשתה, הכנסתי פנימה הרבה ירקות".
הסרט מתחיל. אידיליה, לזה בדיוק נועדה עדינותו, עם משהו חזק מזה לא יוכל להתמודד. "הסרט נראה נפלא", לוחש הנער לחברו הדמיוני, "קלעת בדיוק לטעמי". הוא רוכן מעט שמאלה, עוצם את עיניו ונושק אל צווארו של החבר הדמיוני. "סליחה", הוא אומר, "לא הצלחתי להתאפק".
עכשיו מרגיש הנער איך ידו של החבר נוגעת בירכיו, מרימה את שמלתו ופיו לוחש "את לא צריכה להתאפק, אהובה שלי, אני שלך".
קול התרסקותה של צלחת המרק מעיר את הנער מהפנטזיה. "למה אתה מתעצבן עלי כל כך? הם יבואו עוד מעט לקחת את הילד, אתה תראה. הם רוצים אותו, הוא כוח עבודה", מייבבת אמו.
"את אישה חולה, מספיק עם הדיבוק הזה, הם הלכו, את מבינה?", צועק אביו, וקול הכיסא החורק מספר שקם ממקומו. "שאנן, אתה שאנן, ואתה תלך אל המקלחות יחד עם כולם, אתה והבן שלך. זה יהיה על מצפונך גם בעולם הבא", צורחת האם ומרסקת עוד צלחת על הרצפה.
הנער מתכווץ בכיסא של אולם הקולנוע, חובק את חברו הדמיוני ולוחש לו "אני מפחדת, תעשה סוף אחר לסרט, זה חזק לי מדי, זה קשה לי".
ארון המשקאות נפתח. רגע אחר כך קול מזיגה. הנער כבר מבין, שוב קוניאק, הבריחה של אביו, כשברקע קולות הפחד של אמו. והם אומרים "יגמרו אותנו, אחד אחד, הם יבואו, אני כבר יכולה להריח את נעלי הגומי שלהם".
האב שותק. והיא ממשיכה: "הם ייקחו את הילד שלך, הוא עדיין כמו ילדה עם קוקיות, הם יעשו ממנו משחק ורק אז ישלחו אותו אל הגרדום. תשמור עליו במקום ללגום שיכר".
"אנחנו בארץ ישראל, כבר שבע שנים שאנחנו בארץ ישראל, כולם מתפתחים ורק אני תקוע עם אישה טיפשה שעוד לא קמה מהדרגש", צורח האב וזורק את כוס הקוניאק על הרצפה. עכשיו הרעש הוא של אגרופי אביו באמו החולה.
הנער סותם את אוזניו ומבקש "אהוב שלי, תעשה שדי, שייגמר, בוא נצא אל הרחוב, בוא נברח מכאן, אני לא אוהבת את הסרט הזה, אל תכריח אותי, בבקשה, אני עדינה מדי בשביל העולם הזה".
גבר בן 68 יושב בכיסא צהוב בדירתו מול ים. הוא מזיז את פרוסות הלחם וקופסת הקוטג' הריקה מהשולחן הקטן. מניח את ידו ונותן באחת מאצבעותיו דקירה קטנה. את הדם הוא מורח על נייר לבן ומכניס למכשיר אפור. המכשיר מסמן את המספר 220. "עלה לי הסוכר, אני לא מצליח להבין את זה, אכלתי בדיוק מה שאמר לי הרופא, לא הגיוני הדבר", הוא אומר ומצמיד מגבון קטן אל מקום הדקירה. והבית לא עונה לו. ואיך יענה? ריק הוא מכל אדם.
"יש לי סחרחורת", הוא לוחש ומניח ראשו על השולחן, עוצם את עיניו ונרדם. החלומות באים אליו מהר. שלושה גברים בחליפות עסקים עומדים ליד הנדנדות בגן הציבורי בחיפה. "שלום, ילד, רוצה מתנה?", שואל אחד מהם. "אתה לא אבא שלי", עונה הילד המתנדנד. שלושת הגברים מוציאים כמה פרוטות מכיסם, מתקרבים אליו ומניחים אותן עליו. "בוא איתנו", הם מבקשים, "כדאי לך". והילד הולך עמם.
בחלום השני עומד נער בצומת אבן גבירול־פנקס, לבוש מכנסיים צמודים וחולצת פאייטים. "כמה זה, בובה?", שואל גבר שמן מתוך פורד אסקורט לבנה. הנער מנהל איתו שיח קצר ונכנס אל האוטו. רגע אחרי שהוא סוגר את הדלת, המכונית עפה אבל סופגת ביצה בחלון. "צא, צא לי מהאוטו, אני לא צריך בעיות", אומר הגבר השמן ופותח את הדלת. הנער יוצא וחוטף עוד ארבע ביצים, בבגדיו ובראשו.
בחלום השלישי, יושב איש מעט מבוגר על ספה אדומה בתוכנית אירוח. בטנו מקרקרת, הוא רעב. מניח האיש את ידו על הבטן ומנסה להרגיע אותה, מפחד כי תישמע דרך המיקרופון. זהו ראיון רציני, סוף־סוף, לאחר שנים של התעלמות. התקשורת מנסה לתת לו יד.
"הגעתי לפת לחם, עזרו לי", לוחש הגבר. המנחה הצעיר מביט בו כאילו בחמלה ושואל "אמך ידעה שגנבת לה בגדים?". האיש המבוגר נבוך, אבל עונה "אני לא יודע, אני קצת רעב". המנחה מסיים את השידור.
גבר בן 68 פוקח את עיניו לכמה רגעים. "לכו, חלומות רעים, לכו", הוא ממלמל. "אני לא מרגיש טוב. אבא, אמא, אני לא מרגיש כל כך בסדר, עזרו לי".
הוא עוצם שוב את עיניו. ומת.
נער עומד מול המראה, לבוש שמלה ורודה עם עלים ירוקים.
מאחוריו מגיעים הוריו, מחבקים אותו ולוחשים "אתה יפה גם כגבר וגם כאישה, זלמן שלנו". אמו עוטפת את פניו והוא נושק למספר המקועקע על ידה, שלא יכאב לה.
אביו מלטף את ראשו ושואל "נלך לאכול גלידה?". שלושתם יוצאים אל המדרחוב, לאכול גלידת פיסטוק ושוקולד.
איש עם עיתון עובר קרוב אליהם וצועק "גולדברג פרסמה עוד שיר! האזינו: 'ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב'".
לזכר זלמן (וינדר) שושי