פרסום דוח ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך עורר סקרנות ציבורית רבה, אך גם תהיות רבות. נשאלו שאלות לגבי מקורה של המורשת הזאת ומשמעותה, והיו שגיחכו על המושג "מורשת ספרד והמזרח". אך מעבר להערות ספונטניות מזלזלות על הדוח וכמובן על המורשת, צריך להכיר בעובדה שלמחצית אוכלוסיית מדינת ישראל הייתה מורשת.
והמורשת הזאת, שהתבססה על היסטוריה, מנהגים, פיוטים ושירים שחוברו על ידי חכמי הקהילות בגלות, הוזנחה עד כה במדינת ישראל, ובמיוחד במערכת החינוך.
ההגליות שבאו בעקבות חורבן בית ראשון על ידי הבבלים, חורבן בית שני על ידי הרומאים וגירוש ספרד, הובילו לכך שבמשך אלפי שנים אלפי יהודים חיו במזרח התיכון ובצפון אפריקה. תוך זמן קצר הצליחו היהודים הגולים להקים קהילות משגשגות, לנהל חיי קהילה תרבותיים עשירים וליצור נכסי צאן ברזל עבור קהילותיהם ולכלל הפזורה היהודית ברחבי תבל (למשל התלמוד הבבלי, שהיה במשך דורות רבים בסיס החיים היהודיים; היצירות של יהודה הלוי ואבן גבירול, שליוו את חיי הרוח; וחוכמתו הנשגבה של הרמב"ם הגדול).
כאשר הנאצים החריבו את הקהילות היהודיות באירופה, הם ניהלו במקביל תעמולה שהזינה את הלאומנות הערבית הקיצונית והתפשטה בכל מדינות ערב, במגמה להביא לחורבנן של הקהילות היהודיות במדינות הערביות שזה עתה זכו בעצמאות. בקיצור, תוכנן גורל אחד לכל היהודים במערב ובמזרח.
בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20 הטילו השלטונות על הקהילות היהודיות במדינות ערב הגבלות ואיסורים, שהפכו את חיי היומיום לבלתי נסבלים. במקביל החל מסע מואץ של התנכלויות שכלל איומים, מעשי שוד, שריפה של רכוש ופרעות מתוכננות, שהסתיימו במותם של מאות יהודים. בפרעות הפרהוד בעיראק ביוני 1941 נרצחו 179 יהודים, בפרעות בטריפולי בנובמבר 1945 נרצחו 133 יהודים, בעדן שבתימן נרצחו בנובמבר 1947 כ־100 יהודים, ובמצרים, שבה חיו כ־80 אלף יהודים, היו פגיעות חמורות בהם. כך גם ביהודי סוריה ומרוקו.
ככל שהציונות רשמה הצלחות, בייחוד לאחר קבלת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, בכ"ט בנובמבר 1947, גברו ההתנכלויות כלפי יהודים במדינות ערב. על הרקע הזה, וביתר שאת לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, מרבית יהודי ערב גורשו או נאלצו לעזוב את ביתם ולהותיר מאחוריהם את רכושם הפרטי והקהילתי הרב. חלקם עזבו באורח מאורגן, אחרים נמלטו על נפשם וחלקם נתפסו תוך כדי הברחת הגבולות והוצאו להורג. זוהי הנכבה היהודית של יהודי ערב, שעדיין איננה ידועה ומוכרת לרבים.
* * *
בקיץ 2014, לאחר שנים ארוכות של הזנחה וזלזול, התקבל בכנסת החוק לציון יום היציאה והגירוש של היהודים ממדינות ערב ואיראן, שנקבע ל־30 בנובמבר, יום לאחר קבלת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ. ציון יום זה, על משמעויותיו ההיסטוריות, חייב להיות חלק מרכזי ביישום דוח ועדת ביטון במערכת החינוך. זאת כדי להביא להעמקת התודעה הציבורית בישראל ובחו"ל, במורשת ההיסטורית של יהודי ערב, וגם בטרגדיות שלהם ובעיקר בנכבה היהודית, שהייתה הפרק המסיים של הנוכחות היהודית במדינות ערב.
בנינו ונכדינו צריכים להכיר את העובדות ההיסטוריות שהן חלק ממורשתנו, כדי שיוכלו לעמוד איתנים במולדתם ההיסטורית ולהתמודד עם התעמולה השקרית המופצת כנגדנו. עם זאת, צריך לדאוג שלימוד ההיסטוריה של יהודי ערב ייעשה במשולב עם לימוד ההיסטוריה של כלל עם ישראל, בעיקר של יהדות אירופה, ולא בנפרד ממנה.
צו השעה מחייב את מיזוג המורשות היהודיות. בישראל חי עם ישראל ולו היסטוריה גלותית מפוצלת שאמורה להילמד על ידי כלל ילדי ישראל ולהיות נדונה על ידי התקשורת הציבורית והמסחרית. את ההיסטוריה הזאת צריך להנציח באורח פרופורציונלי במוסד אחד: בית התפוצות של כל העם היהודי. את הנכבה של יהודי ערב יש לאזכר באתר יד ושם, המנציח את זכר קורבנות העם היהודי בשואה. באתר צריך לקום גלעד לזכר הנספים בפרעות שנעשו ביהודי המזרח התיכון ואפריקה, שנידונו למוות רק בשל דתם.
יישום ממצאי דוח ועדת ביטון צריך לכלול את לימוד הנכבה היהודית על השלכותיה, כמצוין בחוק יום היציאה והגירוש של היהודים ממדינות ערב ואיראן. זאת על מנת להשיג הכרה בינלאומית בסבלם של היהודים שחיו במדינות ערב, וכיום הם וצאצאיהם מהווים כמחצית מאוכלוסיית מדינת ישראל. במקביל יש לפעול לקידום סוגיית הפיצויים עבור רכושם הפרטי והקהילתי שהושאר במדינות ערב לאחר עזיבתם.
הכותב הוא שגריר ישראל בדימוס וסמנכ"ל משרד החוץ לשעבר