סוכן סמוי, במעמד של עד מדינה, חשף את הפעילות של ארגון לה-פמיליה. הסוכן הופעל בידי ימ"ר חוף, למעלה מחצי שנה. כמות האמל"ח שנתפסה במבצע ע"י כ-400 שוטרים מרשימה למדי: קילו חומר נפץ הודף, 20 רימוני הלם סינוור, שני רימוני גז ומוקש תאורה. בצהריים יובאו 56 חשודים להארכת מעצר בביהמ"ש בחיפה. זו הכרוניקה היבשה. בשעות שלפני הדיון המשפטי בהארכת מעצר החשודים, עולות השאלות: כמה מהם ישוחררו למעצר בית, כמה מהם ירחיק ביהמ"ש מהיציעים לחודשיים-שלושה, והאם הסנגורים יגדירו את כולם כבני טובים. לה-פמיליה כבר מזמן אינו ארגון אוהדים, אלא התארגנות של תומכי ימין קיצוני, שמזוהה ונראית בפעילות של בנצי גופשטיין מארגון להבה (עוד ארגון מחמד בחסות פוליטית) וברוך מרזל. התיעוד שנאסף על פעילות ראשי הארגון, באירועים של הימין הקיצוני באיו"ש, לא הטריד את הממשל בארץ, מאחר והפעילים מרושתים בבסיס הבוחרים במרכזי מפלגות הימין.
עכשיו מזדרזים הפוליטיקאים להתנער במהירות מהנגע, ו"מברכים" את אוהדי בית"ר ירושלים, שנוקו מהעננה שעטפה אותם. לבית"ר ירושלים יש קהל עצום, השני בגודלו אחרי מכבי ת"א, לפי הערכות שאינן מסתמכות על עובדות. לא כל האוהדים עוברים על החוק, אבל המועדון עצמו עובר על שורת חוקי מדינה, ומפלה מוסלמים וערבים, בכך שאינו מאפשר את העסקתם במועדון. נשיא המדינה ראובן ריבלין, שהיה יו"ר הנהלת המועדון בשנות ה-70', התבטא כבר פעמים נגד הפעילות הגזענית של המועדון, והושמץ על ידי האוהדים; אבל שורה של מנהיגים פוליטיים כמו רה"מ נתניהו, שר הביטחון ליברמן, השרה רגב ופוליטיקאים נוספים, שמגדירים את עצמם כאוהדי בית"ר, מאפשרים להמשיך להתייחס אל החוק כהמלצה בלתי מחייבת, כבר שנים רבות.
יש עוד ארגוני אוהדים אלימים בישראל: מכבי והפועל ת"א, ומכבי חיפה. כמו אוהדי בית"ר גם הם מחזיקים מחסנים של אמצעי עידוד, שנתמכים בידי בעלי המועדונים, שמחפשים את האיזון בשקט תעשייתי. אבל רק לה-פמיליה הוא ארגון לאומני, שהשב"כ מפקח על פעילותו. בכל אותם ארגונים מתבצעות עבירות על החוק, חלקן אלימות באופן חריג – רק לה-פמיליה חובר לארגוני טרור יהודי לכאורה, שפועלים באיו"ש – ו/או לארגונים שעיקר פעולתם היא נגד ערביי ישראל.
משטרת ישראל, על כל מחוזותיה ויחידותיה, כבר עצרה מאות חשודים, רק בשנים האחרונות. הבעיה היא 540 השופטים במערכת המשפט, שמתייחסת לעבירות של אותם חברים בארגוני אוהדים, כזוטי דברים. כאילו קטפו תפוז, מענף של עץ פרי הדר, שחרג מהחצר לרחוב. הענישה מוציאה שם רע לחלטורה: הרחקה לשלושה חודשים, ממשחקי כדורגל מאצטדיון בו בוצעה העבירה, גם אם מדובר בתקיפה חמורה. השופטים לא מודעים למציאות, לפיה הענישה לא מרתיעה, אלא מעודדת פעילות אלימה. במקרים רבים ההרחקה לא קיימת, כי הקבוצה האהודה תגיע לאותו אצטדיון, רק בעוד שבעה-שמונה חודשים. בתי משפט גם מרחיקים אוהדים בפגרה, בה אין משחקי ליגה.
רק שינוי בחקיקה, שימנע מהשופטים והשופטות שיקול דעת, ויקבע עונשי סף ולא רק עונשי רף, שלפיהם יישלחו עבריינים למאסר בפועל, עשוי לשנות את המגמה. נכון לעכשיו זה רק מים ביד, והחלפת אויר בין כל המערכות. היחידים שיוצאים נשכרים מהמצב הקיים הם הסנגורים של העבריינים, והפוליטיקאים שמשתמשים בעבריינות להון פוליטי.
ואת המנגינה הזו, אף אחד לא רוצה להפסיק.