ההתרגשות בתקשורת משבירתה של תקרת הזכוכית ומבחירתה של אישה למועמדת לנשיאות של מפלגה אמריקאית גדולה מותירה קוראים וצופים רבים שאינם אמריקאים שווי נפש. כשהילרי קלינטון עבדה בהתנדבות למען ג'ורג' מקגוורן בבחירות 1972, הובילה אותנו גולדה מאיר אל התופת של מלחמת יום הכיפורים עם עיניים שטחו מראות כשהיא ממלמלת "סבירות נמוכה". כאשר מוכרים בפילדלפיה את כשירותה של קלינטון למפקדת העליונה של הצבא ואת שיקול דעתה המוצק עם מזוודת הקודים הגרעיניים בחיקה, אנחנו זוכרים את טעמה של הדייסה שסבתא בישלה.
מרגרט תאצ'ר – בניגוד למנטרה השגויה בדבר רגישות נשים לחיי חיילים ורתיעתן מללחוץ על ההדק – השליכה את בריטניה למלחמה מיותרת נגד ארגנטינה באיי פוקלנד בשם האימפריה. גם אינדירה גנדי ובנזיר בוטו לא היו צמחוניות. עובדה שהן נרצחו. צריך לעצור ולהרהר מדוע הגיעה הדמוקרטיה הגדולה לרגע המשכר הזה באיחור כה רב.
בפילדלפיה מעדיפה מפלגת השמאל, בעלת הסיכויים הטובים לשמור על הבית הלבן, להתמכר ולהתמסר לכל אותם רגעים ״ראשוניים ופורצי דרך״ מאשר להכיר באיחור ההיסטורי. בניגוד לטינה החמוצה והגורפת שנדפה מקליבלנד לעבר כל מי ומה שאינו לבן, חוזרים הדמוקרטים על טעותו הקלאסית של השמאל בכל מקום ומקרינים את אותה התנשאות אדנותית יהירה כלפי הזולת, אבל עם חיוך רחב. להם יש את מריל סטריפ לבושה בדגל הלאום שחברה להילרי לפני עידנים ובאה לתת לה מברוק. את אליזבט בנקס בקטעי קישור אנטי־טראמפיים. את לנה דנהאם ואמריקה פררה בקריצה לדחויי סנדרס ואת טוני גודווין שרק חלף על פני הבמה כדי להגביר את הוולטאז'. וכמובן אלישיה קיז שחתמה את הערב.
לכן היה זה ערב כה מענג עם ערכת נשנוש הכרחית ופירורים בכל מקום מול טקס המינוי המאורגן למופת, שבו ויתרה מדינת ורמונט על תורה כדי לעבור לסוף ולהעצים את הרגע, שבו הצטרף לצירים הבן האהוב ברני סנדרס, שהכריז בקולו על בחירת קלינטון. תומכיו עדיין לא בלעו את הגלולה המרה כולה. שיקוף רנטגן יראה אותה תקועה במורד גרונם. אבל מותר להניח שהמהפכה מאחורינו. הרי הם לא יצביעו לטראמפ. זמן קצר קודם לכן, ברגע מרגש של יידישקייט, הזכיר האח לארי סנדרס, את הוריהם שמתו צעירים ולא זכו לראות את בנם כופה את האג'נדה שלו על המפלגה. העדשות ננעלו על סנדרס בקלוז־אפ פולשני שדמה לניתוח מוח בתקווה לקלוט את הדמעות בעיניו.
אבל למה להיות ציניים מול איכות הפקה נוסח ספילברג ואברמס, בערב שדפק בכוריאוגרפיה עילאית של הבולשוי רוקד את "אגם הברבורים" מתוך שינה. כמה מעודד היה לראות שביל קלינטון מסוגל עדיין לחזור לימיו הגדולים, שבהם אחז את לבה של האומה בכף ידו, וניסה במשך כשעה להאניש את רעייתו מהיום שהתאהב בה ב־1971, עד שהסכימה להתחתן איתו, דרך תרומתה נטולת האגו לאמריקה במשך עשרות שנים. ממשפט הפתיחה שנשמע כמו משהו שג'ון צ'יוור היה כותב, נתיב חייה ללא קיצורים עם תקריבים רבים של הבת צ'לסי ביציע המוזמנים. הבנתי שקלינטון מחויבת לאמריקה אבל לקחתי איתי את העובדה הטריוויאלית שביל וצ'לסי קלינטון צפו במרתון של שישה סרטי "בית ספר לשוטרים", קולנוע אינטלקטואלי מאתגר.
אילו היו לדונלד טראמפ רבע מכמות עדי האופי שהתנדבו לדבר בזכות אישיותה ופועלה של קלינטון, הייתי חושב שיש לו סיכוי. נרתעתי מעט משבירתו הסימבולית של מסך הזכוכית כדי לגלות מאחוריו את הילרי בשידור חי שנראה כמו צילום העטיפה הפנימית של ״The Basement Tapes״ של בוב דילן והלהקה. מכיוון שאני עדיין לפני כריתת אונה, לא יכולתי שלא להיזכר בעליבותו הפומבית של קלינטון כשהוא מועד על פינו. אבל מה זה שייך לדעא״ש, נכון? אתמול נשאו דברים, צ'לסי, ג'ו ביידן, ברק אובמה וטים קיין, שזה אוקטן שלא היה בקליבלנד בארבעה ימים. בסופו של יום תמיד מסתבר שהכישרונות הגדולים נמצאים בשמאל.