1. "המודל הישראלי" שלפיו לאחר כל מבצע, מלחמה או אירוע ביטחוני יש להקים ועדת חקירה ממלכתית הוא מודל הרה אסון, שפוגע בצבא ובמפקדיו ומכריח אותם לחשוב ולהתנהג משפטית וציבורית ולא צבאית ומבצעית. ועדת אגרנט, ועדת כהן, ועדת שמגר, ועדת וינוגרד, ועדת טירקל ועוד שורה ארוכה של ועדות כאלה ואחרות, חלקן חשובות והכרחיות וחלקן נועדו גם לרצות את הקהל, או להציל את הפוליטיקאים ולרפד את המשך כהונתם בשורת הקצינים המודחים.
כשצריך באמת להקים ועדה כזו - היא צריכה לקום. וכשלא צריך - אין להקימה. ויאמר הקורא כעת: "ומי יחליט?", והתשובה היא: כשצריך כולם מבינים זאת היטב, גם בצבא, גם בציבור, גם בבית המשפט העליון וגם בתקשורת. כשלא צריך - כנ"ל. יש כאן דוחות של מבקר המדינה שהולכים עם השנים ו"מקבלים שיניים", יש "ועדות חקירה של ועדות הכנסת", יש תחקירים עיתונאיים וישנם התחקירים של צה"ל, שמבוצעים לרוב ביושר ובמקצועיות.
בעניין צוק איתן ביצע ראש הממשלה בנימין נתניהו משגה אסטרטגי. יום אחד לפני טקס הזיכרון לנופלי המערכה, במסגרת חששו והכנותיו לקראת דוח מבקר המדינה בנושא, הוא כינס את הכתבים הצבאיים לפגישה בלשכתו. הוא הסביר להם כמה הכל היה בסדר, למה הממשלה בראשותו הייתה הראשונה לזהות ולדון בנושא המנהרות וכו'.
נתניהו וסביבתו כבר יודעים ששומרי הסף שמינה, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ואפילו המפכ"ל, אינם חשים מחויבים וודאי לא מגויסים. הוא גם למד בטח קצת על כותב הדוח במשרד המבקר, תא"ל (מיל') יוסי ביינהורן, איש ביקורת מקצועי ומנוסה בתחום הצבא והביטחון, והוא נערך בהתאם.
הייתה זו טעות מבחינת נתניהו להקדים את המפגש עם העיתונאים ואת הכותרות ולתכנן אותם בדיוק ליום הזיכרון, באופן שיתסיס את ההורים (שאף פעם אין לשפוט אותם ולהעיר להם). בית הקברות הצבאי אכן איננו מקום לניגוח פוליטי, אבל בתי הקברות הללו היו לא אחת במה לספינים פוליטיים דווקא של מנהיגים, לרבות נתניהו. ואיך נבוא בטענות דווקא להורים השכולים?
דוח המבקר על צוק איתן יהיה מהודק, מגובה במסמכים ועדויות ורצוף כשלים וליקויים, שאת רובם כבר מכירים בצה"ל ובדרג הפוליטי. יהיה זה מן הראוי שבמקום ועדת חקירה ממלכתית נוספת, תהיה זו ועדת החוץ והביטחון שתמנה ועדת משנה מיוחדת שתדון ותבצע מעקב אחר יישום לקחי הדוח לטובת כולנו.
את היתר בוודאי יעשו הפוליטיקאים והתקשורת.
2. הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, פעל נכון ובחוכמה כש"בעט" את עניין פרסום אמון הציבור בצה"ל ישר אל מגרשם של הפוליטיקאים, המחנכים, אישי הציבור, הרבנים והתקשורת. אם החברה הישראלית היא גם הבעלים של צה"ל וגם הלקוח שלו, הרי ששמירת חוסנו, שלומו ושלמותו אינה עניינו הבלעדי של הרמטכ"ל ושל הצבא, אלא של הציבור כולו.
ספק רב אם בעידן הנוכחי של פוליטיקאים מתלהמים ותקשורת חברתית אלימה ולא רחמנית, ייפלו דבריו של הרמטכ"ל על אוזניים קשובות, אם לא יגבו אותו מדי יום נשיא המדינה, יו"ר האופוזיציה, ראש הממשלה, שר הביטחון, יו"ר הכנסת, יו"ר ועדת החוץ והביטחון וראשי התקשורת. אני בספק אם זהו תסריט אפשרי. ואני מעריך שגם הרמטכ"ל מבין את העניין.
משפטו המתוקשר של סמל אלאור אזריה הפך זה מכבר למגרש משחקים פוליטי ולזירת אגרוף סמויה בין המצדדים במוות מיידי לכל מבצע פיגוע, לבין המצדדים בשלטון החוק ובהוראות הפתיחה באש. האירוע הזה, לצד נוספים, מכרסם באמון הציבור בצבא כאשר הוא מקבל תהודה מפוליטיקאים, מראש הממשלה שמתקשר לאביו של החייל, ומשרים וח"כים שמתייצבים בבית המשפט. ייגמר המשפט כפי שייגמר (אני מעריך שבהרשעה מהותית) - יישאר הצבא פצוע וחבול.
הרבה עבודה יש לרמטכ"ל בעניין הזה מול הצבא הסדיר והקצונה הזוטרה, מול חיילי המילואים, מול משפחות החיילים המעורבות ומול התקשורת, הרשתות החברתיות והציבור הרחב.
ובינתיים, מתחילים הרמטכ"ל והקצונה הבכירה להבין שאם רוצים להמשיך לקיים את חזון בן־גוריון על "צבא העם", יצטרכו לצמצם את חזונו על "כור ההיתוך". במלאת 70 שנה לישראל, אנשים לא רוצים יותר להיות "מותכים". הם מוכנים ורוצים לשרת, אך להישאר חרדים או דתיים, או חרד"לים או מסורתיים או חילונים לגמרי. כך גם בתרבות, כך גם בשימור המסורת וכך גם בשימור אורחות החיים. הצעירים רוצים לשמר פיוטים, מאכלים, שירים, תפילות ומנהגים. גם במהלך השירות הצבאי. אנשים לא רוצים עוד ש"יתיכו" אותם. כעת יש צורך למסד את "כור החיבור" - דיאלוג ושירות משותף של אנשים מרקעים, אמונות ומסורות שונות שמשרתים יחד מטרה נעלה אחת - ביטחון המדינה. נדמה לי שזהו האתגר הגדול הבא של הצבא.
3. הזדמן לי השבוע לשמש כשופט בתחרות השנתית של "היזם הצעיר" שעורכת עמותת יוניסטרים, מיסודו של איש העסקים רוני צארום, הפועלת ברחבי ישראל ועושה נפלאות. הסתובבתי בין הדוכנים שבהם הציגו בנות ובני הנוער את הפיתוחים והרעיונות, הקשבתי לחזון, לעשייה ולמרץ והתרשמתי מההיקף, מהרצינות, כמו גם מאיכות התוצרים.
אלו היו שעתיים של "אוויר פסגות" ישראלי נדיר בתוך המהומות המקומיות והרבה אמונה, תקווה וגאווה בדור הצעיר. היו שם בני נוער יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, שעמותת יוניסטרים מטפחת, מממנת, מגרה את דמיונם ומלווה אותם להיות יזמים, מפתחים, חולמים ויוצרים. פגשתי שם את הנוער מאילת שפיתח צמיד פשוט לכאורה, שמתריע בפני חירשים אילמים על אזעקת "צבע אדום" (פיקוד העורף - רוצו לראות), את תלמידי סכנין שפיתחו את "Comphone", מכשיר יעיל להחזקת המכשיר הסלולרי מול העיניים בלי להרוס את הצוואר, את תלמידי "עמל חדרה" שפיתחו אפליקציה יעילה בשם "מוברס" לאיתור בעלי מקצוע להובלת תכולה של דירות ומשרדים על פי קריטריונים, וגם אפליקציה מרתקת המעדכנת אותך מרחוק במצב הים, הגלים, הטמפרטורה והרוחות.
התלמידים מנתניה פיתחו מוצר קוסמטי, מעין שפתון שנותן גם אודם וגם ריח במכשיר אחד. התלמידים מרהט פיתחו סיר שמנצל מקור אנרגיה אחד לבישול ארבעה סוגי תבשיל בו זמנית, ותלמידי באר יעקב פיתחו אפליקציה שמאפשרת לך לצאת מחנות לאחר שלא קנית ולדווח לרשת מה הייתה הסיבה (אין במלאי, אין במידה הרצויה, המחיר או השירות).
היה מרתק, סוג של "שירת הנוער, שיר עתידנו" מודל 2016.
4. ישבתי השבוע לארוחת צהריים עם דיפלומטית בכירה מאחת ממדינות אירופה, והשיחה נסובה ברובה על העולם המשתנה, הטכנולוגיה והרשתות החברתיות, הטרור האסלאמי שמכה באירופה (ובמדינתה), החשיבות הגדולה בשילוב ידיים של העולם החופשי ובגיבוש פתרונות גלובליים לבעיות העולמיות.
אירופה, סיכמנו, עדיין לא קוראת לילד בשמו, וישנו עדיין ניסיון לטאטא אל מתחת לשטיח (בשל ענייני תיירות, תדמית, כלכלה וכו'). סיכמנו על הכותרת "יבשת בורחת מבשורה" וקבענו להיפגש שוב בהמשך.
5. יש לי אלפי עוקבים בחשבון הטוויטר, והשבוע חסמתי שמונה מהם. איתרתי אצלם לשון מלוכלכת, אנרגיות שליליות והשתלחות לא מכובדת. החלטתי שאני לא צריך את הזבל הזה אצלי ובנקישת אצבע נפרדתי מהם לשלום ולא להתראות. אני ממליץ לכם לנסות - זה יתקן קצת את כולנו.
שבת שלום.