עוד מאותו דבר: ישראל לא למדה דבר מיום הכיפורים

הדבר האחרון שישראל צריכה היום הוא ועדת חקירה ממלכתית על מלחמת צוק איתן ברצועת עזה. לא כי זו הייתה מלחמה מפוארת שנוהלה היטב, רחוק מזה, אבל היא נחקרה, והלקחים שלה ברורים. מעבר לתחושת קתרזיס שתחלוף בן רגע, ועדת חקירה לא תגלה לנו שום דבר חדש והיא גם לא תהפוך את מקבלי ההחלטות שלנו למוצלחים יותר.

מאז ועדת אגרנט הפכה הדרישה להקמת ועדת חקירה כמעט לאינסטינקט אחרי כל מלחמה כואבת שעברנו, ערוץ לתעל אליו את הצער ואת הזעם על הקורבן הנורא ולהצביע על אשמים. הוועדות לא יחזירו את מי שלא ישוב עוד לעולם, אבל לרגע הן נותנות תחושה שהדם לא נשפך לשווא ושלפחות למדנו לקחים שיחסכו את הקורבן הבא.

אנחנו מושיבים שופט בכיר ולצדיו אלוף במילואים ופרופסור שיפתחו את הפרוטוקולים, ישמעו את העדויות ויספקו לנו את האשמים. אחרי חודשים של עבודה מסורה ומאומצת הם מתיישבים בפנים חמורות ומסבירים לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל איך צריך לנהל מלחמה. השופטים שלנו, ברובם, הם אכן אנשים נבונים ובעלי חוש צדק, אבל הם לא תחליף למנהיגות.

הם גם לא תחליף לתהליך הדמוקרטי. שתי ועדות החקירה האחרונות שעסקו במלחמות באו לשרת תכלית פוליטית של החלפת מקבלי ההחלטות. עד כדי כך הפכה החברה שלנו למפונקת וחסרת יכולת החלטה, שאפילו את האקט הפשוט של החלפת שלטון שכשל בהצבעה דמוקרטית, אנחנו רוצים שתעשה עבורנו ועדה בראשות שופט.

הפכנו את השופטים שלנו למומחים בכל. במקום שהחברה ונבחריה יקבלו את ההחלטות, אנחנו מצפים שבית המשפט הוא שיכריע בשאלות מוסריות, חברתיות, פוליטיות וגם בשאלות של ביטחון לאומי. עם כל הכבוד לחוכמתם המופלגת של שופטי ישראל - אילו היה להם המתכון לניהול מלחמה מוצלחת, היה ראוי שנעביר אותם ממגדל השן המשפטי לכס ההנהגה.

ולא שאין מה לחקור. אם נעמיק ונחקור כל מלחמה שעברנו, גם את אלה שנתפסות כמוצלחות, נמצא אין ספור שגיאות קשות של מקבלי החלטות בדרג המדיני והצבאי, שאת מחירן שילמנו בדם יקר. את השגיאות האלה צריך להכיר וללמוד איך לא לחזור עליהן, אבל יש מספיק גופים שיש להם הכלים והאינטרס לחקור, לפני שממנים ועדת חקירה ממלכתית.

מאחר ששום אדם עוד לא מצא את המרשם שיבטיח קבלת החלטות מוצלחת, ועדות חקירה נוטות להתמקד בתהליך. כך גם הדיון הציבורי הרדוד שמתנהל עכשיו בשאלת המידע שהוצג לחברי הקבינט בנושא המנהרות. הפרוטוקולים שחשף השבוע ראש הממשלה מגלים שאיום המנהרות הוצג לקבינט בצורה חדה וברורה פעמים רבות בשנה שקדמה לצוק איתן. חלק מחברי הקבינט כנראה לא הקשיבו, חלקם אולי התקשו לשבת בכיסא יותר מעשר דקות רצופות.

הפרוטוקולים גם מציירים תמונה של ישיבות קבינט תכופות מדי, שנקבעו, כנראה, כדי לקדם את פני ועדת החקירה הבאה. ועדת חקירה, אם תקום, תמצא שפעם אחרי פעם דובר בקבינט על ההיקף המטריד של איום המנהרות ועל המשמעויות הקשות אם חמאס יממש אותו. היא גם תמצא שרה"מ הנחה שוב ושוב את צה"ל לחפש פתרון טכנולוגי ולהיערך מבצעית לטפל באיום הזה, אבל לא האיום ולא ההנחיות הופנמו ותורגמו לתוכנית פעולה.

כמו במחדל של 1973, גם ב־2014 נפל צה"ל ברווח שבין ידע למודעות. זו חולשה אנושית מוכרת: גם כשכל הידע מונח לפניך אתה לפעמים לא תמיד מצליח לתרגם אותו למודעות לעומק הבעיה ולפתרון שנדרש לה. צה"ל, המודיעין, הקבינט ורה"מ - כולם ידעו על היקף איום המנהרות (לפחות אלה שהקשיבו בדיונים), אבל לא הבינו את המשמעות שלו עד שהחלו אנשי חמאס לצוץ מתוכן בתוך שטחנו.

עומק התמרון

התוכניות המבצעיות של צה"ל ערב צוק איתן לא התמקדו במנהרות והתייחסו אליהן כאל איום שולי. התוכניות האלה לא שונו גם במהלך השבוע הראשון למלחמה, כשבפיקוד הדרום כבר הבינו את גודל הסכנה. רק אחרי ש־13 מחבלים יצאו ממנהרה ליד קיבוץ סופה ב־17 ביולי 2014 - רק אז נפל האסימון ומאותו רגע הפכו המנהרות לתכלית הכל.

במשך 52 יום נשלחו מיטב הכוחות של צה"ל להתנגש בקירות ההגנה הנוקשים ביותר של חמאס, שהגנו על פתחי המנהרות, ללא כל תכלית עליונה אחרת, זולת "להכות את חמאס מכה קשה", כפי שהגדיר הקבינט. נתניהו יודע היטב מי אמור היה לתרגם את ההנחיות שלו לתוכנית מבצעית, אבל הוא נזהר בינתיים מלהאשים את הצבא או לפתוח חזית נוספת מול האופוזיציונר החדש, שהיה אז שר ביטחון שלו.

לאחר המלחמה ניסו בצה"ל לטאטא ולהסתיר את השגיאות. בשנה שאחרי צוק איתן עבר הצבא מסע שנועד לבנות נרטיב ניצחון והצלחה למלחמה שנוהלה בניגוד לכל עיקרון צבאי. כשנה לאחר המלחמה, בערב מורשת לוותיקי חטיבת גולני, הציג מפקד החטיבה את הקרב בשג'אעייה, קרב קשה ורווי קורבנות שבו הפגינו הלוחמים גבורה עילאית. אחרי דקות ארוכות שבהן תיאר המח"ט את ה"תמרון" שביצעה החטיבה, קם אחד המפקדים הוותיקים, שכבר תמרן בחייו לשטח אויב, ושאל: "מה היה עומק התמרון שאתה מתאר כאן?". "500 מטר", השיב לו מח"ט גולני.

כשמונה גדי איזנקוט לרמטכ"ל נפסק הפסטיבל והחל עיסוק רציני יותר בליקויי המלחמה ובלקחים שעולים מהם. התוכניות המבצעיות נכתבו מחדש, והפעם התכלית היא להשיג הכרעה צבאית מול חמאס בעימות הבא. בניגוד לשר הביטחון, נתניהו אינו תומך נלהב ברעיון של מיטוט שלטון חמאס, בהיעדר אלטרנטיבה מוצלחת יותר. הוא גם לא יסכים להיגרר לכיבוש הרצועה.

האיום לא השתנה. מאז 2014 חמאס חופר ומשקם את תשתית המנהרות שלו. לא במהירות המופרכת של 10 ק"מ בחודש, כפי שטען השבוע אחד מכלי התקשורת, אבל במהירות בהחלט מטרידה של כ־10 מטרים ביום. ישראל מתקדמת בפריסת פתרון טכנולוגי, אבל הוא לא שלם עדיין.

האם יכול להיות שנופתע שוב לראות מחבלים יוצאים מן האדמה בשטחנו? בהחלט. אבל נכון לעכשיו חמאס לא מעוניין בחידוש העימות עם ישראל. צה"ל צריך להיערך אל מול האיום הזה ולהתכונן לעימות הבא, אבל הדרג שמעליו צריך לחפש גם דרכים שימנעו את העימות הזה. נתניהו, מתברר, לא פוסל את הרעיון של הקמת נמל בעזה, וזו החדשה הטובה ביותר ששמעתי השבוע.