אני: ישן את הדיכי. דפקתי 13.
שחף: 13 סיגריות?
אני: שעות, בנאדם, שעות. כשאני ישן, איני מעשן.
שחף: יש לך סיפור בשבילי, עוד איזה תירוץ קלוש? משהו מסעיר?
אני: כן. ימבה, רק תבחר.
שחף: אז מחר ב־12:00? תיזהר שלא אכה אותך.
אני: אתה רק מבטיח. קבענו.
כיפוש, תקשיבי, קבעתי למחר עם שחף. את רואה שאני עקבי ורציני?
"יופי. אז מחר אני זורקת את המאפרה האחרונה, שגנבת לי מהאוטו. לא מבינה איך עדיין יש לו סבלנות בשבילך".
כפרה, אני בדיכי. והוא, להבדיל ממך, מבין אותי.
"ממה אתה בדיכי? מה חסר לך? מזה שאתה לא נוסע לריו? האחיות שלי נשמו לרווחה. הן היו בחרדה. מרים קראה באינטרנט שבתי החולים בריו במצב זוועתי. שלרופאים אין ציוד, והם משתמשים בציוד חד־פעמי יותר מדי פעמים".
הבנתי, כיפוש. אהבתי יותר שהאחיות שלך קראו רק בסידור תפילה. אם גם הן באינטרנט, זו בעיה. הן עלולות להיתקל בשטויות שאני כותב או מדבר, ואז ראחת פלסטין.
"אוי, אתה כל כך עסוק בעצמך. בטח שהן קוראות ושומעות. הן אומרות שאני צדקת, שאני חיה איתך. בכלל ריקי (מורה בבי"ס לילדים עם צרכים מיוחדים - ר"ק) אומרת שילד כמוך, ועוד בגילך היא עוד לא פגשה. איך העין, מאמי?".
אני רואה מה שצריך, מה שלא צריך לא חשוב. טוב, תני לי לחזור לשנת הדיכאון שלי. זה חשוב לי להחלמה.
"אל תרגיז אותי. יותר טוב שאתה לידי ולא משתולל לי בריו. כאן אני יודעת איפה אתה, אז אני ברגוע. אחרי חודש בברזיל הייתי צריכה לפחות חצי שנה כדי לתקן אותך. גם הבנות שמחות שאתה לא נוסע".
בסדרררר, שמעתי מספיק, מסתובב לי הראש. 'תראות, כפרה.
שחף כרגיל הגיע בזמן לקפה, אני איחרתי ברבע שעה, הוא כבר שתה מיץ תפוזים. שמע, אתה נראה כמו דוגמנית. החיים בלי אלכוהול וקפה עושים לך טוב. חכה שנייה, אני אזמין. חיים, תכין לי דאבל אספרסו, תפוגזר וסנדוויץ' טונה עם אריסה ומיו. לא לדבר, לעבוד.
"בשביל מה המיונז?", אמר שחף. "לא עדיף שימרח טחינה גולמית? ולמה אספרסו? אתה משוכנע שקפאין זה טוב לך? למה אתה לא חושב? אתה יודע כמה סוכר יש בגזר?".
וואו, שכחתי שאתה גם ביולוג. אבל דחילק, תן לי לחיות. ירדתי מסביח לטונה, גם זה לא טוב? אני אוכל ומרחם על הדג המסכן.
"אני בסה"כ רוצה לעורר אותך למחשבה שתשחרר אותך מהתמכרויות. קפאין, זה סוג של".
אתה מכיר את החברים שלי, נכון? אם רוברט היה שומע אותך עכשיו, הוא היה מתפנה ממשחק טניס באייפון, ואומר לי: "קוף, עזוב אותך משטויות. שמע לי, רק סאניטס בשווייץ. כבר אני כותב להם, אם אפשר שניים במחיר אחד, שיהיה יותר בזול המיץ שהם נותנים".
מה קרה לך, שחף? כולה טונה עם קצת מיונז, כדי להשכיח את ההרג של הדג המסכן שאני אוכל. והעגבנייה זה בשביל אייל שני. אני אוהב איך שהוא מתייחם על עגבנייה בטלוויזיה. גם את פולו הרומני, אתה מכיר, נכון? אז הוא שינה לי את התשובה לשאלות של אנשים: מה נשמע? הרי שנים הייתי עונה 'חי בצניעות', אז הוא המליץ לשנות את התשובה - מחכה למזל. אז אימצתי את זה בחום.
"מה חסר לך במזל", תמה שחף. "כמה מיליונים, ישנו לך את החיים?".
בגדול לא, אבל בקטן - מאוד. שמע קטע. נסעתי בסופ"ש עם כיפוש והצדיק הקטן למטולה. בדרך היא שאלה מה קורה עם הליווי "אנג'ל" שהיא נותנת לי פעמיים בשבוע למיזם הגרלת הלוטו המטונף והבזוי שעושק אותי. אגב, מדובר כאן על שתי שורות בעלות 11.60 שקל. אבל אצל כיפוש הכל במאזן ותזרים, כל שבוע. היא לא כל כך בריאה האישה, חרדתית ברמות שלא יהיה מספיק כסף. אני הרי לא שם ז' בכיוון.
אוקצור, הסברתי שההשקעה טרם הניבה תשואה, וזה המספרים שלה ושל הילדים, אבל אני מניח שהסטארט־אפ שלנו על כספי ציבור יצליח בסוף. ואז אם נביא נגיד 10 מיליון, אז אחרי ניכוי מסים, אני נותן לה חצי, ונותן לילדים חצי, אני לא צריך כלום. אבל במחשבה שנייה, אני רוצה איזו מאייה לבזבוזים. אתה מבין שאני מפרק את זה בשבוע, כן? לוקח את הג'מעה שפרנסה אותי כמה שנים טובות, כשהייתי שבור, לטיול אחרי צבא, וכאלה.
"מה אחרי צבא", אמר שחף, "הילדים שלכם כבר גמרו צבא".
נכון, בנאדם. אתה כמו כיפוש, מתעסק בשטויות. לנו לא היה טיול אמיתי אחרי צבא, כי אריק, אללה ירחמו, לקח אותנו לטיול בלבנון. של כמה שנים, כן? אז אנחנו חולמים על הטיול.
"בסדר. נו, ומה אמרה האישה?".
אל תשאל, התחילה לריב איתי. "מאייה? אתה רוצה לפרק 100 אלף? על מה? בשביל זה השקענו בך במוסדות ובמכונים ובטיפולים? חשבתי שכבר נגמלת מחומרים ומריגושים. אלכס יודע על זה?". אז אמרתי לה: הלו, תרגיעי ומהר, פן אתנמר עלייך, וגם אתקצף. זה כסף שלי, לא שלך. יואו, אל תשאל. אתה מבין? מ־7 מיליון ביקשתי 100 אלף לצרכים אישיים, תראה מה נהיה. וזה עוד כסף וירטואלי, תאר לך היה אמיתי? עוד הייתה מורידה לי את הדמי כיס. רגע, בא לי עוד קפה. הלו, חיים, נפנף את ה'סטלה', תכין לי קפה קורטו, בכוס זכוכית קטנה. מה זה קורטו? תפתח גוגל. מה אני אגיד לך עליו, שחף, בחור מדהים, אבל בכל יום שאני לא מוצא חצי אצבע שלו בסלט שהוא מכין לי, זה סוג של נס.
"טוב, נתת לי כבר את כל השואו? מתי אנחנו מתחילים לדבר על הפסקת עישון? אני לא אשבר, אתה הכישלון הכי גדול שלי. הצלחתי עם 8,000 איש, אתה קטן עלי, עם כל הפוזה שלך. כבר הפנמת את זה, נכון?".
ברור, נו מה? בטח שהפנמתי, אבל אני מתאמץ, באמ'שלי. עכשיו עברתי לשיטת 'רק להיום', כמו ב־12 הצעדים. אבל אני נשבר, בגלל הדיכי, סטרס ועצבים גבוהים.
"אתה מוכן להפסיק לשחק? אין אורות, מיקרופונים ומצלמות. רק אתה ואני. אז למה אתה מוכר לי סחורה משומשת? תן לי משהו חדש. לא רוצה לשמוע מילה על ריו ועליך. זה נגמר, כבר הפנמת שזה נגמר?".
טרם, אבל המציאות חזקה מהכל. שמע סיפור. אתה מכיר את הפארטייה עם התאגיד?
"לא מתעמק. כמו כולם, מתעדכן וזה יותר ממספיק".
טוב, אני חי את השטויות האלה 35 שנה. אי אפשר למכור לי את הזבל הרגיל, של הספין של הג'מעה התקשורתית או של אגם הדרעק, ששם בכלל פתאום מוטרדים משר התקשורת, והם הרי מוטרדים מהפינוי הקרוב של עמונה. הבטיחו לסגור את הרשות הישנה, הקימו חדשה, שהיא רקובה בדיוק כמו הישנה, אולי יותר. הזמן יקבע, לא יותר מדי זמן. בישנה התעלקו עלינו כ־1,800 איש. בחדשה לא יודע כמה יועסקו, אבל להערכתי בשכונה של 1,200 עובדים, אולי אני טועה ויהיו אלף. אבל בטווח של חמש שנים, מהפיפס הראשון, תוסיף 400 לפחות, עלי.
"תתקדם, אתה אוכל לי את הראש. אני באתי ממוקד, ואתה כבר מכיר אותי".
שחף, למה ככה? אני נותן לך סקירה, כי אין לך מושג, גם לא לציבור. תקשיב טוב, הסירחון הבולט ברשות השידור הישנה, שלצורך העניין גם הייתה תאגיד, הייתה אגרת הטלוויזיה. בגלל זה שנאנו את המקום, ואת הבטלה והעיצומים. ומה עכשיו? במקום אגרה, אנחנו נשלם כופר ברישיון הרכב. אם ברשות הישנה הפכו כ־900 מיליון שקל בשנה לדרעק יצוק, בחדשה זה לא יעלה פחות. ואת מה שיחסר, ישלימו מהאוצר. הג'מעה החדשה מחתימה טאלנטים בעשרות אלפי שקלים בחודש.
"כמה זה עשרות? עייפת אותי".
שחף, עשרות זה בסביבות 60 אלף, עלות מעביד. ומהיכן הם שוכרים עובדים? מהמגזר הפרטי, שמשלם שליש בממוצע, או מגל"צ הענייה. ואני מדבר איתך בינתיים על רדיו. גם גל"צ, היא עלוקה על כספי ציבור, והפרסומות שהתחילו לשדר שם, זה הפסד של 40־35 מיליון בשנה ל־17 תחנות הרדיו האזורי. העוגה הרי לא גדלה, רק הביסים של המתעלקים גדלים. אבל בגל"צ עובדים חיילים בשכר חייל/ת, אנשי קבע בשכר שפוי, והשדרים האזרחים, עושים אולי 17 אלף שקל ברוטו, שזה גג 23 אלף עלות מעביד. אתה יודע מה, שחף? רזי ברקאי הוא השדר היקר ביותר, כי הוא הביא איתו "קניפ'ל" מרשות השידור. אבל הוא כבר חטיאר, אז כמה ימשוך? עוד שנתיים־שלוש גג? לכן קל לתאגיד לפתות אותם בכסף גדול יותר.
עכשיו, אם כתב גל"צ משתכר נגיד 5,000 שקל בשנותיו הראשונות כאע"צ, ועובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, ופתאום באים סנטה גיל עומר וסנטה אלדד קובלנץ, ומכפילים את שכרו לפחות, מה עשינו כאן? הכפלנו את העלות לקופה הציבורית! וכל דיירי אגם הדרעק מקבלים את זה כמובן מאליו. מה קרה? כסף של אבא שלהם? זה רק חוואה על הקופה.
עכשיו בוא נדבר על המינויים השונים. לבית היהודי יש יופי של ייצוג, ימבה "כתומים" עם כיפלעך על הראש, או בכיס; יהיו קצת מזרחים, כדי לא להרגיז את אריה־גאנב־זכאי־צדיק־תמיד; אני עוד לא יודע לגבי חרדים אשכנזים, אבל מוישה גפני זה לא בדיוק פראייר, והוא גם יושב על השיבר של הגעלט; יש גאונים בשידור, ששלי סטילטו־סכינאי מחבבת במיוחד. היא מדברת ברדיו היום הרבה יותר מאשר דיברה כעובדת בקול ישראל. גם לבוז'י ידאגו. ובטח לזהבה וחמשת הדובים שהיא גוררת אתה באגם הדרעק; אז הסבתות עומר, קובלנץ וג'מעתן, בישלו א־ביסלע דייסה, ולמי לא נשאר? לרה"מ נתניהו, שהוא גם שר התקשורת, וגם שר של עוד הרבה משרדים, כבר שכחתי כמה.
אתה הבנת את זה, סרווטק'ה? על מה בדיוק חשבו, חברי קואליציית האפסים, שמאכלסת את הקיבינימט הביטחוני־מדיני? שרה"מ הוא כסיל? אתה ראית פעם עורב לבן? עין של נמלה? סוס ירוק באורווה? מאחר שלא ראית, אתה יכול להיות בטוח, שהתאגיד לא ישדר פיפס עד שלמיקרופון ישובצו תומכי ביבי. הטלוויזיה לא מעניינת שם, הם לא דומים לכלום. זה ערוץ של 2% בממוצע, ואולי הוא יעלה ל־2.2%. חבל על כל לירה סורית דפוקה שמבזבזים על זה. הרדיו איכותי גם היום, ובנוסף גם מייצר הרבה מאוד כסף. פארשטייסט, מיין קינד?
"אני לא מבין יידיש, לא דיברו אצלנו בבית את שפת הקודש הזו, אנחנו סוג של פרענקים, אז אני מתנצל מראש. מה שכן הבנתי, זה כעס שלך, כי אליך לא פנו. ומה שראיתי, וזה באמת מרגיז אותי שבמהלך הסיפור עישנת שבע סיגריות. אתה הרי לא סופר, בשביל זה אני כאן. אתה באמת לא נורמלי".
שחף, תכף נדבר על הסיגריה, למה אתה נטפל תמיד לסוגיות שוליות.
"שוליות? אתה באמת דפוק. אני לא קהל שלך, בנאדם. אולי אני מחבב אותך, עוד לא החלטתי, אבל בטח לא אוהב אותך. אני כאן בגלל העישון, ואתה תפסיק לעשן, בטוב או ברע".
בסדר, למה להתרגז? זה לא בריא. נכון שלא פנו אלי, כי אני לא מספיק טוב, אני מודה. אבל גם אם היו פונים, לא הייתי עוזב, כי טוב לי היכן שאני, ואני משתכר הרבה מעל הממוצע, לא מתלונן. בנוסף, המעסיקים שלי, בשלושת הגופים שבהם אני מועסק בקביעות, רשמו אותי בתעודות הזהות שלהם כבן חורג. הם השקיעו בי כבר מיליונים, וסחבק לא בוגד, ולעולם אינו שוכח איך הוא כאן ועכשיו.
אני גם לא שוכח שקול ישראל פתח לי מיקרופון, ואפשר לי לקלל את כל העולם ואשתו במשך שמונה שנים; בטח שלא שוכח שיואש אלרואי שם אותי בערוץ 1 הרבה שנים, והייתי גורילה, בנאדם. ברייטינג לא כמו היום 2% בלחץ, אלא 40% בכל שידור. הוא גם לימד אותי המון, וגם הרביץ לי קצת. אבל עזוב אותי, שחף, אין הצדקה לערוץ ציבורי במיליארדים, רק כדי שלדיירי אגם הדרעק יהיה עוד ביוב לשפוך שם את הסחורה השקרית, הפגומה והממוחזרת שלהם. אני לא מאמין להם בערוצים המסחריים, אז אאמין להם בערוץ ציבורי? מה קרה? לא יותר עדיף שייקחו את הצעצוע הזה מאגם הדרעק וישקיעו את עודף הכסף בנזקקים? למה אתה חושב שדרושים עוד טיפוסים כמו יענקל'ה מנדל וזליג רבינוביץ'? אתה יודע מה אמר לי פולו הרומני, כשסיפרתי לו על זליג? "קוף, אתה אומר שהוא עוזר צלם? אז הוא גאון. כבוד לעדה, באמת. בלי שום כישורים מינהליים לנהל את הבסטה? רק רומני יכול, ואני אומר לך את זה, כרומני דור שמיני".
וזה מה שיהיה שם, שחף, אל תתלהב מהמילה "חדש", זו עוד פטמה של הרבה כסף ציבורי כמו במע"צ, או איך שקוראים לה עכשיו, אחרי רפורמה בכאילו. כל הסחלה בתעשייה יבואו לינוק ממנה. הנה, כבר קראתי שמינו את המפיקה הראשית של "קודה תקשורת" למפיקה הראשית של הערוץ. רם לנדס, יו"ר ועדת הרפורמה ברשות - וכבר היו 13 ועדות כאלה, שחף - הוא מהבעלים של קודה. אתה מבין איך זה עובד? עכשיו בוא ושכנע אותי שקודה לא תקבל הפקות חוץ מהערוץ. נסה אותי, בן אדם.
"וואו, ישבנו כאן שעתיים, טחנת לי את הראש טחינה גסה. יאללה, דפוק סיגריה אחרונה, כבר עישנת 13. כן, אני ספרתי. בוא תתחיל לדאוג לעצמך, נתק את עצמך מהשטויות. אתה יכול למנוע את התאגיד? לא, אתה לא. אבל אתה יכול לקדם את העלילה של עצמך, למנוע את הרס הבריאות והנשמה שלך. תענה לי עכשיו, אתה רוצה להפסיק לעשן?".
כן, בטח שאני רוצה.
"מתי אתה רוצה? עכשיו זה לא זמן טוב?".
האמת, אחי, לא זמן טוב. תן לי לעבור את האולימפיאדה.
"בסדר, הבנתי. יפה שאתה מודע ולוקח אחריות. איזה שואו תיתן לי אחרי ריו?".
לא, אין, זהו. הבטחתי גם לכיפוש. אחרי ריו אני מגיע כנוע ורפוי, באמ'שלי.
"מתי מסתיים הסיפור עם ריו?".
ב־22 באוגוסט. בוא ניפגש ב־24, כי צריך לישון קצת, וזהו, אני זורק את זה.
"רשמתי לפני. ותזכור, אני לא אקח שבויים. יהיו לנו מדליות בריו?".
תגיד, אתה אמיתי? יהיו לנו טחורים, לא פודיום.
"בסדר, אבל למה אתה מדליק עוד אחת, קח אוויר בין אחת לשנייה".
מה לעשות, בנאדם, זה אוכל לי את הבריאות, אני כבר רואה את הפארטיות והצחוקים. אני דפוק, הרי אמרתי לך שאני דפוק כבר מזמן. אמרתי או לא אמרתי?
רון קופמן גם ב"רדיו ללא הפסקה 103FM", כל ערב מ-18:00 עד 20:00