מים רבים זרמו מאז "היחסים המיוחדים" והנדבך האסטרטגי בימי ישראל של יצחק רבין, ארה"ב של הנשיא ביל קלינטון וטורקיה הצבאית-חילונית. היום ישנם בנימין נתניהו ורג'פ טאיפ ארדואן, ואם דונלד טראמפ ייבחר אין ספק שלזרזירים ולעורבים תהיינה סיבות טובות ללכת אלו אצל אלו. בכלל, דיקטטורים מסתדרים נהדר אלו עם אלו. ראשי מדינות דמוקרטיות מסכמים בינם לבינם, אבל תמיד יושב על כתפם הקוף הדמוקרטי. כמו העבד הרומי הוא לוחש באוזנם "ממנטו מורי", חכו תראו איזה קציצות תעשה האופוזיציה מההסכמים שלכם. אלה חורצים לשון ואלה חורצים גורלות.
הרחק מהדשדוש בקטטות השלל האינטרסנטיות של הפוליטיקות הפנימיות במדינות דמוקרטיות, במרבית ארצות תבל מתנהל מאבק פנימי קשוח על אורח החיים בעולם הגלובלי החדש. זהו עולם שבו כולם (כמעט) יודעים הכל (כמעט) ומעורבים (כמעט) בכל. למי ששכח: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" הוא אחד מאותם סיפורים תנ"כיים מופרכים, משהו בסגנון הבדיחה "אתה בחרתנו". להוותנו או לשמחתנו, מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות וחלק בלתי נפרד מעולם שדוהר לקראת הגלובליזציה במהירות הסייבר.
לא צריך להיות היסטוריון דגול או מנתח מערכות חד כדי לדעת שהכיוון של התהליך הגלובלי וההיסטורי הוא ליברלי יותר, חילוני יותר ודמוקרטי יותר. אלא שהעולם הישן לא הולך להיפרד מאיתנו ללא קרב, והקרבות האלה מתחוללים בכל מדינה (שמאל נגד ימין) בכל חברה (מלחמת תרבות) ואפילו בתוך המשפחה (פער הדורות).
שלושת הגיבורים שכיכבו השבוע בחדשות העולם הגלובלי מן הזווית הישראלית היו טראמפ, נתניהו וארדואן. לכאורה הם מייצגים עולם נוצרי, יהודי ומוסלמי, למעשה הם מייצגים את ערכי העולם הישן בארצותיהם, ובעיקר הם רוכבים על גבו של ציבור מתוסכל שחש שהעולם "שלו" מתנכל לו. ההצלחה של ארדואן, נתניהו וטראמפ נובעת מיכולתם לגייס ציבור שאינו מסוגל ו/או רוצה להתמודד עם הנורמות שעוצבו על ידי ראשי החץ של ההומניזם הליברלי-חילוני, או "השמאלנים". וכמו שזה נראה כיום, הם עושים עבודת שיסוי לא רעה בכלל.
היא רעה כמובן לאינטרסים של הציבור שלהם, כפי שהוכח בהצבעה על הפרישה מהאיחוד האירופי בבריטניה, או בבחירה בליכוד בישראל, או בתמיכה בארדואן ובמספרים של טראמפ בארה"ב. עבודת השיסוי הזו הביאה לרחובות טורקיה את הפריפריה האלימה של ארדואן, את כנופיות הימין הקיצוני בישראל, ובארה"ב הכו תומכי טראמפ את מתנגדיו, וקבוצות רכובות של אופנוענים אלימים עשו סיבובי ראווה בחוצות הערים. שום דבר קטלני, ועדיין מדובר בהפגנות שרירים שארה"ב לא מורגלת בהן.
למען הסדר הטוב: העובדה שטראמפ, נתניהו וארדואן דומים מהותית, לא עושה את ארצותיהם דומות. עדיין ארה"ב מובילה בגדול על פני כל העולם בדרך לנאורות. רוב הציבור האמריקאי בעד נישואים חד־מיניים, בעד שכר שווה לנשים, חוקים אקולוגיים מיושמים, ויש לגליזציה מתקדמת של מריחואנה. הלוואי עלינו בישראל (בהנחה שלתקופת החושך הנוכחית יש תאריך תפוגה, יש בישראל רוב ליברלי). בטורקיה כל הרעיונות האלה הם בבחינת מדע בדיוני.
עסק פתולוגי
הג'וקר של טראמפ, ארדואן ונתניהו הוא המלחמה בטרור מחוץ וברעים ו/או הבוגדים מבית. המיתרים שעליהם הם פורטים הם בסיסיים, פשטניים ויעילים: פחד, שיסוי, חנופה, איום ורהבתנות אין קץ. איש מהם לא טורח להציג תוכנית סבירה לבעיות היסוד. הפתרון האולטימטיבי של טראמפ הוא תסמכו על רמבו; כלומר, כל הבעיות של אמריקה עלי. לצורך שיסוי הציבור שלו יש לו שפע אויבים מבית ומחוץ. העילית הוושינגטונית ובכלל, מקסיקנים ומוסלמים ובעצם לכל מי שלא מסכים להשתחוות מוצמדת קללה אולי לא עסיסית אבל כוחה בפשטותה. טד קרוז? שקרן. הילרי? נוכלת וכו'. התקשורת האמריקאית מתמוגגת ממופע הזיקוקים של טראמפ, אבל כבר ניתן לזהות את האימה שאוחזת באנשים רציניים כאשר הבדיחות מתחלפות בסירנות. או כפי שמייקל מור, תחקירן אייקון ראש בקיר, כתב השבוע ב"הפינגטון פוסט": חבר'ה, תתחילו לתרגל, "דונלד טראמפ נשיא ארה"ב".
נתניהו הוא פחות צבעוני מטראמפ אבל בדרכו שלו הוא לא פחות פתולוגי. טראמפ פשוט שם קצוץ על הממסד הרפובליקני וסומך על אותו ציבור מתוסכל שהעולם החדש רומס אותו, את כבודו, את ערכו כאמריקאי גאה, ולא פעם את פרנסתו. נתניהו לעומתו עושה שימוש באותם עזרים ומכוון לאותו קהל אבל אין לו רוב. במקביל, בניגוד לטראמפ, הוא מוכן להיות העבד הנרצע של כל קבוצה כוחנית שתיתן לו את הגרוש ללירה שהיא המשך שלטונו. המחיר שהוא משלם לשותפיו הוא הרס מערכות חינוך, אקדמיה, משפט ותקשורת שמפריעות לאותן קבוצות כוחניות.
החברה הטורקית עדיין לא הפנימה את הערכים הדמוקרטיים ברמת הציבוריות כמו בישראל ובארה"ב, ולארדואן אין בעיה לעצור עשרות אלפים ולפרק באלימות את מערכות האקדמיה והחינוך. את מערכת המשפט הוא התקיל כבר קודם לפוטש. יומיים אחרי חתימת ההסכם בין ישראל לטורקיה בוטלו, ככה בנפנוף אגבי, פסקי הדין של משפט המרמרה - שממילא היה קרקס ראווה - ונראה שליריב לוין ולאיילת שקד יש עוד ללמוד ממנו לא מעט.
הקלף המנצח של השלושה הוא חולשת הציבור הנאור. תנו לאדם הסביר אשליה של בועה מוגנת, משהו מעין: לנו זה לא יכול לקרות, וקיבלתם דיקטטורה מתגלגלת. התשתית הדמוקרטית בטורקיה עדיין שבירה יחסית, ולכן הפוטש היה אמור לפתור באלימות את שלטון ארדואן, וזה הגיב באלימות על אלימות המורדים.
למזלם של הישראלים והאמריקאים, המבנה הדמוקרטי שהקימו האבות המייסדים עדיין חזק דיו כדי להכיל את המתקפות האחרונות של טראמפ ונתניהו. הבעיה היא שלב המעבר לעולם החדש.
שלושת אלה, כמו כל מנהיג לאומי, נוהגים לדבר על ארצותיהם כאילו מדובר בישות מדינית אחת. למעשה אין כיום יצור חברתי שהוא "ישראל", "טורקיה" או "ארה"ב". יש גבולות גיאוגרפיים, מערכת חוקים, שפה אחת והיסטוריה משותפת - אבל כל החברות הללו הפכו בן לילה אינטרנטי לקהילות שהחיבור ההיסטורי הופך פחות ופחות רלוונטי למוצא ולהשקפת העולם שלהן. בישראל, במקום קיבוץ גלויות וכור היתוך, חזרנו לימי אברהם ולוט. "אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה".
האינטרסים והאידיאולוגיות המנוגדים בתוך המדינות, כולל טורקיה, אמורים למחוק את הלכידות הלאומית לטובת הנגישות היעילה של אנשים וחברות בעולם החדש. התופעה הזו יוצרת קהילות חדשות שהמרכיב הלאומי שלהן הוא משני והמרכיב הדתי בהן הוא זניח. נחשו מה יישאר אם ייעלמו הלאום בצורתו התוקפנית והדת בצורתה המחמירה? בני אדם.