למרות הרצון העז, אני רחוקה מלהיות מושלמת. ככזאת שחיה עם עצמי, כבר 33 שנים תמימות (תמימות, באופן יחסי) ביום ההולדת הזה אני בודקת את מקומי. בודקת את הישגיי ואת הכישלונות שלי, שהיו מרים כמו טיפת אלכוהול מיותרת, בערבים בהם אמרתי לעצמי שאני "יודעת לשתות" ולא יכולתי להקים את עצמי למחרת מהמיטה.
אולי קשה להאמין, אבל הייתה ילדה ביישנית. כן- אני! בבית הספר היסודי אפילו זכיתי בכבוד להיות זאת שעושים עליה חרם, אחרי שיצאתי נגד מלכת הכיתה כי היא העליבה מישהי אחרת ב"מחניים". "צדק צדק תרדוף", רדיפה שעלתה לי בבדידות של שנה, במהלכה חוץ מלשחק בגוגואים עם עצמי ולפעמים עם ילדת כאפות נוספת, לא היה לי ממש מה לעשות בהפסקות.
תואר שני וילד לפני גיל 30
כשעברתי לחטיבה, הקלפים נטרפו לטובתי. הייתי בכיתת תאטרון. לא כל כך מפותחת פיזית, (חזיות מצופים וכאלה) אבל כן שכלית וניתן לומר שאפילו די כוסית. הצטיינתי בלימודיי, קיבלתי תפקידים לא רעים בתור שחקנית מתחילה (נגיד שחשתי עצמי קצת ב"הבימה") ואף הייתי מחוזרת ע"י המין השני. אחר כך הגיע המעבר לתיכון- שם מעמדי החברתי היה מגניב לחלוטין. הסתדרתי עם הפריקים והערסים ואף נתתי להעתיק ממני את שיעורי הבית.
תקופת דוגמנות שהייתה אפיזודה ממש חולפת, והבנה שיש לי הפרעות אכילה. סיום תיכון בהצטיינות. צבא. חלום להיות קצינה שנגוז. עבודה מועדפת באילת. תקופת החיים בעיר הגדולה עם שותפים, חזרה לצפון, תואר ראשון, שוב מעבר לתל אביב, מגורים זוגיים, תואר שני רצוף, ציונים מעולים. וינגייט, קבלה עקרונית לדוקטורט, חתונה, דירה, הריון ולידה והכל- לפני גיל שלושים. הייתי ממש על הגל. חתיכת גל, שבסופו של דבר הטביעני למצולות. גל שגרם לי להיסחף לחוף נטולת גלגלי הצלה או עזר, רק גלגל שהסתובב ונכרך סביב צווארי. הרגשתי כמו בתוכנית ילדים, כאילו עוד רגע יצא ליצן מהעוגה, יצחק עם האף האדום שלו ויגיד:"עבדנו עלייך". אז אף אחד לא עבד עליי, אני עבדתי על עצמי. והסתבר ששנים רבות הצלחתי להתל בכולם. ובעיקר בליבי. בנפשי. בקיומי.
באחד מהימים האלה, שהבנתי שהמצב בכי רע, ניסיתי להבין, כמעט כמו בשיר - "למה אם יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת" - יש לי פרצוף של מישהי שיושבת על עצמה שבעה בעודה בחיים. אז כנגד כל הגיון בריא, החלטתי לתפור את בגדיי הקרועים, לשטוף מעליי במים קרים את דעותיהם של האחרים, להתבשם בתקווה ושאיפות וללכת עם ריח הלא נודע, אל חיי החדשים - גרושה פלוס ילד, חד הורית, רחמנא לצלן.
ולכבוד יום-ההולדת הראשון שלי כאישה משוחררת, אני מנסה לברך את עצמי, בדרך שרק אני מסוגלת, להסתכל לעצמי בלבן של העיניים ובשריפה שלא כבתה בלב ולהתפלל:
שיהיה בי העוז להמשיך לעשות את מה שאני רוצה ומרגישה לנכון, ולא את מה שמצופה מאישה בגילי/ במעמדי/ במקצועי. שאתעלם מהדברים שצריך ואלך בתלם בו אבחר, כי זה מה שאני צריכה לנפשי. מי ייתן ואהיה אשת מקצוע מעולה, אשתלם בקורסים ואעניק מידעי לקולגות שלי ולמתאמנים שלי (וממש אשתדל לא לאכול להם את הראש עם כפית).
שאמשיך להיות רגישה, בדרך שלא תעלה לי בבריאותי (כי כשאני אומרת "הכל בסדר", אני לרוב מאמינה בזה, עד שמגיע כאב גרון פסיכוסומטי שהופך להקאות ומוכיח לי כמה הכל רחוק מ"בסדר"). שאהיה אחות ובת טובה, שאקח נשימה עמוקה כשבני משפחתי מבקרים אותי, כי הם באמת אומרים הכל מאכפתיות ואהבה אינסופית.
שאראלה תתקשר אליי
שיהיה לי יותר זמן לעשות ספורט, כי אני צריכה להצדיק את תפקידי, שאהיה קצת יותר חטובה ואחזיר את הקוביות המיוחלות בבטן (כן, היו לי פעם, נשבעת). שלא אתנחם במתוק כשקר לי ובאלכוהול כשחם לי, שאדע לקבל את ה"לא" בכל סיטואציה ואשכיל להתמודד עם אכזבות, כי זה באמת חלק מהחיים. הלוואי שיותר גברים שאחשוק בהם יגידו לי "כן" ופחות גברים שלא אחמוד בהם - איאלץ לומר להם "לא". שאראלה ממפעל הפיס תתקשר כבר, ואם לא אז לפחות מנהל הבנק - יפנק באיזה מחמאה שלא שמעתי שנים כמו: "סוף סוף רואים פלוס אצלך בחשבון". ואפרופו - הלוואי ואפסיק לדפוק חשבון, למרות שאני גורסת שאני ממש לא כזאת.
הלוואי ואזכה לאהבה שתבער כל העת, שהתשוקה תהיה חייתית, ושהפרגון יהיה הדדי. שאוכל להעניק למישהו שבאמת מגיע לו את כל מה שיש לי לתת. הלוואי ואחוש פרפרים כמו באהבת נעורים, שאממש את אהבת נעוריי (מי ששורה זו מופנית אליו וודאי יודע).
ומעל לכל, לפני הכל, לאורך, לרוחב ובאלכסון: הלוואי ואהיה האימא שאני רוצה להיות לעילי. שאמשיך ללכת עם האינטואיציה החזקה שלי ולהגשים את מאוויי, כי אמא טובה, היא אמא שטוב לה. שעילי יהיה בריא כל העת. שאצחיק אותו, שאלמד אותו, שאהפוך אותו לאדם נפלא ותורם לחברה. הלוואי והוא יהיה מאושר ותמיד ישתף אותי ברחשי ליבו.
מאחלת לעצמי להתרומם גם כשאני ממש שפופה, ושאראה את שמחת האחר, גם כשאני ממש עצובה. כי בסך הכול אני אחלה חמודה. מזל טוב לי. (וכמובן, תודה להוריי שהביאו אותי עד הלום).