במאבק בחמאס בעזה אנחנו עומדים בפני שני "איומי מנהרות"; איום המנהרות שמתחת לעיר עזה, המכונה ה"מטרו", ואיום המנהרות חוצות הגבול. המטרו מכיל תשתית של מנהרות ומרחבים תת־קרקעיים, המאפשרים קיום של מפקדות פעילות ומעברים לתנועת יחידות מגזרה לגזרה מתחת לאדמה. הכינוי ניתן כי התשתית הזאת דומה לתשתית הרכבות התחתיות הצפופה שמתחת לפריז. המטרו מעניק למפקדי החמאס וללוחמיו תחושת ביטחון מפני פגיעה בעת מלחמה.
תשתית המנהרות, הפרוסה מתחת לעיר עזה, מונעת מצה"ל לתקוף ישירות את המפקדות ואת לוחמי החמאס מטעמים הומניטריים ומהרצון להימנע מפגיעה באזרחים שחיים מעליו. מפקדי החמאס והדרגים המנהלים את המאבק מתפקדים היטב מאחר שלא נשקפת להם סכנה אישית. גם לוחמי החמאס נחשפים לסכנה בפרקי זמן קצרים, שבהם הם יוצאים מעל פני הקרקע. כל זמן שלא יימצא פתרון טכנולוגי לסוגיה, המטרו יקשה על צה"ל להכריע את החמאס.
בהמשך לבניית המטרו בנה חמאס עשרות מנהרות חוצות גבול, במגמה לחדור עם צוותי טרור ליישובי עוטף עזה ולגרום לנפגעים בקרב האזרחים שם. רובן הושמדו בצוק איתן. להערכתי, המטרו היה עבור החמאס נכס אסטרטגי חשוב יותר מהמנהרות האלו. לראיה, בעת המבצע, כאשר צה"ל היה במתקפה, נעשה שימוש אחד במנהרות חוצות הגבול חרף התשתית הענפה שהייתה. המנהרות חוצות הגבול מאפשרות לחטוף לוחמים ואזרחים ובכך עוצמתן. המטרו, לעומת זאת, אפשר לחמאס לנהל מלחמה "בשקט" בלי שמנהיגיו ולוחמיו יחושו סכנה לעצמם ולתשתית הפיקודית שלהם. תחושת ביטחון זאת היא נכס אסטרטגי אדיר עבור חמאס. בכל הערכת המצב האסטרטגיות נחשבת התמוטטות מפקדות כמהלך מכריע מלחמה.
צוק איתן היה בלתי נמנע
צוק איתן פגש את צה"ל ללא פתרון לשתי סוגיות המנהרות. צה"ל היה מעדיף שהמלחמה הייתה פורצת לאחר שהפתרון היה מצוי בידם. אך להערכתי לא ניתן היה להכיל את המתקפות על ישראל והמבצע היה בלתי נמנע. ממשלת ישראל נטלה סיכון אסטרטגי מחושב ופתחה במלחמה מוגבלת, מתוך הבנה שלא תוכל להשמיד את החמאס. הממשלה ביקשה, עם זאת, להשית הרתעה למספר שנים שתאפשר היערכות טכנולוגית טובה יותר בהמשך. ההימור הצליח. השימוש של החמאס במנהרות חוצות גבול הייתה מזערית. החמאס הורתע לתקופה קצובה. אני מעריך שצה"ל מתקרב למציאת פתרונות טכנולוגיים לסוגיות שציינתי. כנראה שהמלחמה הבאה תהיה שונה ביכולת להכריע את החמאס וייתכן שזה מה שימנע אותה.
הדיון הרדוד הנוכחי בנושא המנהרות מזיק לביטחון ישראל. הדיון מבטא צורך פוליטי ולא אסטרטגי. הוא מאלץ להשיב לטענות לא נכונות והדיון המתפתח עלול להסגיר סודות חשובים. גרירת המדינה לדיון הזה בעוד צה"ל נמצא בתהליך לפתרון הסוגיות היא לכל הפחות קוצר ראייה. להיות חבר קבינט זה לא קל. זה מחייב מעל לכל ליטול אחריות. על חבר הקבינט להתכונן וללמוד לקראת הדיונים ואל לו לעשות שימוש פוליטי במידע מהדיונים. לדעתי אם הפטפטת הזאת תימשך, הצבא יגיע בסופו של דבר לספסל הנאשמים על כי לא פיתח טכנולוגיות מתאימות. זאת תהיה האשמה מגוחכת ולא נכונה. בכל רגע נתון נמצאת המדינה וצבאה תחת עשרות איומים שמתפתחים וגם כאלה שנעלמים. השיקולים לפתיחת מלחמה מגוונים, ולא בכל עת ניתן או רצוי לפתוח בה. גם האויב שמולנו אינו מטומטם וגם הוא חושב.
המדינה וצבאה נמצאים בכל רגע נתון בפיתוח טכניקות ואמצעים על מנת להכריע מלחמות. האסטרטגיה אמורה להפגיש את האמצעי הנכון, בזמן הנכון עם האיום המתפרץ. זה עניין מסובך ויפה לכך השתיקה.
הכותב הוא תא"ל במיל', חבר מועצת הביטחון לישראל