״המהפך״ התחולל בשנת 1977. בגין ומח״ל עלו לשלטון. חודשים אחדים לאחר האופוריה ששטפה את הימין, החלו הרטינות. ״הימין עלה לשלטון, אך אינו יודע לשלוט״, אמרו הרוטנים. בגין לא החליף מיד את כל הפקידות הבכירה. רק ב-1978 מונה איש הליכוד פרופ' ראובן ירון ליו״ר רשות השידור. גם את המנכ״ל יצחק לבני לא החליף בגין מיד. לתפקיד הגיע יוסף טומי לפיד, שנחשב ״עיתונאי ימני״, רק ב-1979. ואיזה מין ״ימין״ היה לפיד ראינו כעבור שנים אחדות.
ותיקי חרות ואנשי המחנה הלאומי נאנחו מרה. בגין היה ״ג׳נטלמן״ ליברלי מדי לטעמם, ולא למד מבן גוריון ״הבולשביק״ איך לשלוט. בן גוריון אכן שלט בלא מצרים בשידור הציבורי (ואז זה היה רק הרדיו של קול ישראל). בן גוריון, שנתפס כמנהיג כל יכול שעל פיו יישק כל דבר (ולא רק עיתון ״דבר״, שופר התעמולה המפלגתי של מפא״י), ניסה לשלוט גם בעיתונות ״הלא מפלגתית״ (מפא״י החזיקה ב־50% ממניות ״ידיעות אחרונות״), אך שפרש עזריאל קרליבך מ״ידיעות״ וייסד את ״מעריב״, שהפך במהרה לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, לא ניסה בן גוריון לסגור או לחנוק את העיתון שמתח לעתים קרובות ביקורת קשה עליו ועל שלטון מפא״י.
לסקירה ההיסטורית הזו נזקקתי כשקראתי הדלפות מישיבת הממשלה אתמול בדיון שעסק בתאגיד השידור החדש שבא להחליף את רשות השידור הוותיקה, שהסתאבה, והתמלאה ביותר מאלפיים עובדים, שרבים מהם היו מיותרים לחלוטין, שלקתה במינויים פוליטיים גסים, ובכל זאת - ואולי בגלל זאת - הייתה לטעמי ״שמאלנית״ מאוד.
בכירי העיתונאים והשדרים שבה לא יכלו ממש לסבול את שלטון הימין בישראל. לשבחים זכה השלטון רק כשאימץ את מדיניות השמאל: מסר שטחים לערבים, החריב יישובים, או הקפיא את ההתיישבות. היטב אני זוכר את עמדת הערוצים הללו בימי ״ההתנתקות״, כשבקושי ניתן פתחון פה למתנגדי המהלך.
לכן, לא הצטערתי כשהחליטה הממשלה לסגור את הרשות ולהקים במקומה תאגיד שידור חדש. אני מאמין בשידור ציבורי עצמאי, ביקורתי, אך לא חד־צדדי. כזה שיידע לבקר את הממשלה גם משמאל וגם מימין. כנראה שלא זו הייתה כוונתו של ראש הממשלה ועושי דברו. ולכן צוטטה השרה מירי רגב אתמול כמי שאמרה בישיבת הממשלה ״לא יכול להיות שנקים תאגיד שלא נשלוט בו״. והשר אופיר אקוניס הצליח ממרום שבתו להבחין בכמה כיפות סרוגות על ראשי שישה עיתונאים שהתקבלו לעבודה בתאגיד החדש, והאשים את שרת המשפטים איילת שקד כי היא תומכת בתאגיד כי ״קיבלתם שישה עיתונאים מפד״לניקים״.
כלומר, אפילו לא ימין ושמאל, חלילה, לא תמיכה בקו כזה או אחר בוויכוח המכריע על ארץ ישראל וההתיישבות. אלא עמדה מפלגתית נטו. הנה סוף־סוף זכינו לכאורה שראש הממשלה מטעם הליכוד מנסה ״לשלוט״. אך כאז כן עתה, לא כדי להגשים מטרות לאומיות, אלא כדי לשלוט. נקודה. כמו בימי מפא״י הזכורים לרע. רק דבר אחד לא קיבלו החברים בחפיפה (שלא התקיימה) ב־1977: את היכולת להבדיל בין מה שאתה רוצה ומה שאתה חושב, ובין מה שאתה אומר לנרשם בפרוטוקול ישיבת הממשלה. את הבושה איבדו, ואל השכל הטוב לא הגיעו.