בימי ראשון ורביעי אני מתעוררת מוקדם. אלה הימים שבהם אני משדרת את תוכנית הרדיו שלי ב־103FM ובדרך כלל הם גם הכי עמוסים. התוכנית עצמה היא בת שעה בסך הכל. בקיזוז פרסומות נגיע ל־50 דקות, שבהן אני מספרת סיפורים שכתבתי, משמיעה שירים מתקופות שבהן הורי עדיין לא הכירו זה את זה, ולפעמים מארחת אמנים שהערצתי בסתר כל חיי. אני שואלת אותם שאלות של ילדה מתלהבת במסווה של שדרנית מדופלמת.
פעמיים בשבוע אני כותבת את מה שאני עומדת להגיד בתוכנית, בכל פעם מבית קפה אחר. פעם במרכז תל אביב ופעם בראשון לציון. אני כמעט לא חוזרת אל בתי הקפה. אני חייבת בכל פעם אנשים שונים מול עיני, אחרת הסיפורים יהיו אותם סיפורים. אני זקוקה לחמש עד שש שעות לכתיבה. שלושה קפה הפוך, שני קרואסונים, ולפעמים איזו ארוחת צהריים, אם המחיר לא מוגזם.
לקראת שש בערב אני מבקשת חשבון ולוקחת מונית לאולפן בגבעתיים. בדרך אני רומזת לנהגים שכדאי להם להקשיב לתחנה הנכונה. בדרך כלל הם עונים לי את אותה התשובה: "מת על זהבי, אף על פי שהוא קצת שמאלני. גם את דידי אני אוהב, הרון הרון קורע אותי מצחוק. בעצם עכשיו זה הספורט, לא? קופמן עוד צורח למיקרופון?".
אני מחייכת ומספרת שבשמונה בערב מתחילה תוכנית עם סיפורים קצרים, של אחת בשם מרסל מוסרי. "וואללה?", עונים לי שוב, את אותה התשובה. "זו את, מרסל? באמא שלך? ספרי, ספרי סיפור".
ומאיילון, דרך לה גווארדיה או אלוף שדה, אני מקריאה להם את התוכנית שעוד כמה דקות ישמעו ברדיו. בדרך כלל הם יאהבו את סיפורי התשוקה, בינו לבינה. ואם שתי הדמויות צעירות, פי כמה.
"את מזכירה לי את התקופה שאשתי עוד הייתה מחייכת", אמר לי אחד הנהגים פעם ופתח חלון כדי לקלל נהגת עוקפת. "את יודעת?", לחש לי אחד אחר, "אני ואשתי עדיין מקפידים פעם בשבוע לעשות אהבה כזו, עם דייט ונרות ויין, כמו פעם".
אם אני לא מספיקה לסיים את הסיפור, עוצרים לי לפעמים מתחת לתחנה, מכבים את המונה ואומרים "תמשיכי, עלי". כשאני מסיימת להקריא, אני מניחה בידם שטר ועוד כמה מטבעות, על הזמן שהפסידו. עם זאת, ברור לי שהרווחתי עוד מאזין.
בשבע וחצי אני נכנסת לתחנה. מחייכת אל מילה, המנקה, שהיא בגיל של אמי. בדרך כלל היא תשטוף את הרצפה או תנקה את האולפנים, אבל ברגע שאני נכנסת היא חדלה מעבודתה, מחמיאה על שמלתי, ממלמלת משפט ברוסית וממשיכה.
ברבע לשמונה אני יושבת בתוך משרד קטן ומדפיסה את מה שכתבתי בשלושה עותקים. אחד לטכנאי השידור, אחד לאחראי על האינטרנט ואחד לעצמי.
בכל פעם כשאני מפזרת ביניהם את הניירות, אני נזכרת איך בחודשים הראשונים אחרי שגיליתי את פלא הקולמוס נסעתי לבית אריאלה, הדפסתי המון עותקים של סיפורי וחילקתי לעוברים ושבים ברחוב. "זו לא פרסומת, נשבעת", הייתי אומרת להם, מניחה דף בידם ורצה מהמקום.
בשמונה אני נכנסת לאולפן, מרכיבה אוזניות, מסדרת את המיקרופון ומתיזה קצת בושם, להפיג את הריח הגברי החזק שהשאירו אנשי הספורט בשעתיים שקדמו לתוכניתי.
כשמסיים קריין החדשות לדווח על מזג האוויר, נכנס קריין אחר ואומר "ועכשיו, מרסל מוסרי". כבר שנתיים שאני משדרת, ובכל פעם שהוא אומר את שמי, פעימות לבי הופכות מואצות. אני מתקרבת אל המיקרופון ומתחילה "ערב טוב, אני מרסל ואהיה עמכם כאן בשעה הקרובה".
את השידור אני פותחת בכמה מילים על השבוע שעבר. על החמלה שאבדה ועל האנשים הקטנים שאובדים בתוך הכאוס הגדול של החיים. אחר כך אני משמיעה שיר אהבה ישן של אלביס, או איב מונטאן, וצופה במילה המנקה מבעד לזכוכית. היא מחבקת את המטאטא ורוקדת איתו כאילו רוח הנעורים נכנסה בה, מנקה את כל מה שהעלה בלבה אבק. אני שולחת לה חיוך והיא משיבה לי אחד גדול יותר.
לפני כמה תוכניות, טכנאי השידור נכנס לאולפן בזמן הפרסומות ומסר לי מעטפה עם בול ישן. "זה הגיע לפני כמה שעות", אמר. "כנראה אחת המאזינות שלחה". הודיתי לו וחזרתי לשידור. אני זוכרת שסיפרתי, לקול מנגינת עוד, על לילה רווי אלכוהול בין גבר לתמונות ישנות של אמו המנוחה. ובין משפט למשפט הצצתי במכתב, חשבתי שזה חמוד שמאזינים עדיין שולחים מכתבים בכתב ידם. יש כאלה שלא אימצו עדיין את הדואר האלקטרוני ואת פייסבוק.
כשהסתיים השידור, בכמה מילים שלי על פרשת השבוע ושיר קדושה אחד, ירדתי למונית שתיקח אותי לביתי. אם דיברתי שעה לעצמי, מאחורי מיקרופון שחור, בבית אעשה בדיוק את אותו הדבר, רק לחלל ריק עם תקרות לא אקוסטיות. במונית, בדרך, פתחתי את המכתב, וכך נכתב בו (שיניתי מעט את הפרטים):
"שלום מרסל, שמי מטילדה, אני גרה עם בעלי, אל מול הים הגדול והחופים הצבעוניים של תל אביב. בעלי אדם מאוד מוכר, הוא פרופסור ומרצה גדול על המזרח התיכון ושב הביתה רק מאוחר בערב. פעם, כשעוד היינו צעירים, הייתי מבשלת לו בזמן שהיה משחרר את עניבתו ופותחת בקבוק יין לבן לשנינו.
היינו סועדים והוא היה מספר לי על כל השאלות המצחיקות ששאלו אותו הסטודנטים בהרצאה האחרונה. אבל מאז שנכנסה הזקנה בדלת הבית, הוא נרדם מוקדם ואני משכיחה את הבדידות בציור על קנבס והאזנה לתוכנית שלך דרך טרנזיסטור קטן שרכשתי.
"ראי, מרסל, זו בקשה לא שגרתית, אבל חשבתי לעצמי, אולי, מתישהו, באחד הערבים, תבואי את אלי? סיימי אצלי את הערב, בואי ישר מהאולפן. אראה לך ציורים שלי, שירים שכתבתי בעבר, ותמונות מהימים שבהם קמטים היו אצלי רק על הנייר. מה דעתך? כך או כך, אשאיר לך את הכתובת שלי. אל תטרחי להודיע אם תגיעי או לא, אחכה לך בכל זאת. בידידות, מטילדה".
הבטתי בגבו של נהג המונית, היינו כבר ליד רחוב המסגר. "נהג", שאלתי.
"כן?", ענה והציץ בי דרך המראה הקדמית.
"אני צריכה לרחוב הירקון", ביקשתי.
"לא ליפו?", הוא הופתע.
"לא, לא, התוכניות קצת השתנו", התנצלתי. "אפצה אותך".
באחד הערבים, לפני כמה שבועות, דפקתי על דלת קטנה במבנה מפואר מול הים. את הדלת פתחה לי אישה מבוגרת, קירחת, ובעלת העיניים היפות ביותר שראיתי בחיי. "שלום", לחשתי.
"מרסל, ידעתי שתבואי אלי", היא אמרה ומעינה זלגה דמעה. "סליחה, אני רגישה. כנסי, כנסי". היא לקחה את ידי ומשכה אותי פנימה. עשרות ציורים עיטרו את קירות הבית. ומחלונותיו נשקף ים גדול ויפה.
"תרצי מים? קפה?", היא שאלה.
"יין, הבטחת לי יין", חייכתי אליה. מבטי התביית על ציור אחד. אישה עירומה מדלגת באמצע שדה פורח ומניפה את ידיה מעלה.
"תודה שבאת", לחשה לי מטילדה מאחור והגישה לי כוס יין. הסתובבתי אליה. "תודה שהזמנת", חייכתי, והלכנו אל הספה.
עד שלוש לפנות בבוקר הייתי אצלה. חמש שעות שבהן סיפרה לי את כל מה שלא יכולה הייתה לספר לבעלה מאז שהפסיק לשבת סביב שולחן האוכל שלהם.
כשעיניה כמעט נעצמו, הזמנתי לי מונית. מטילדה זמזמה שיר אהבה ישן, הבטחתי לעצמי שבשבוע הבא אשמיע אותו. עד עכשיו אני לא מצליחה להיזכר איזה שיר זה היה.
אבל מילה בטוח הייתה רוקדת אותו. היא ומטילדה הן בדיוק מהדור היפה, הנשכח והעורג שאליו אני מדברת כשנפתח לי המיקרופון. אז לבי פועם.
מרסל מוסרי גם ב-103FM "רדיו ללא הפסקה"