השיעור הראשון שעברתי בחיי בנושא גלגול אחריות היה "מי שמריח הוא המסריח". אף על פי שבגילים המוקדמים ילדים מאוד מתגאים בפוקים שלהם, אף אחד לא אוהב שלא מקבלים אותו באהבה, את כולו, על שלל הריחות שהוא מפיץ, וכך לומדים החברים בגן מיד לזרוק את תפוח האדמה הלוהט למי שהחליט לשחק אותה גשש בלש ולבדוק מי עשה מה. תוך זמן קצר כל מי ששכל בקודקודו מבין שיש להפסיק לאלתר להצביע על הנופחים, או כמו שסבתא שלי תמיד אומרת "שכל אחד יסתכל בצלחת שלו".
השבוע זה עבר כל גבול. מקטן עד גדול, גלגלו השבוע אחריות כאילו כל המדינה בחופש ומשחקת "חבילה עוברת", אולי מתוך שעמום. ביום ראשון, הגננות, שרק חיפשו מה לעשות בכל הזמן הפנוי שלהן בשעה הראשונה ביום העבודה, התבקשו להוסיף לשגרת היום שלהן גם טלפון להורי הילדים שלא הגיעו בבוקר לגן בניסיון למנוע את הגיהינום הזה שנקרא ״שכחת ילד באוטו״. הכוונה הייתה טובה, אף אחד לא יכול להגיד שהוא ״נגד״ מהלכים שיצילו ילדים ממוות איום ונורא כזה, ובכל זאת, אתם אמיתיים? הגננות היום אשמות בכל - הן לא בסדר אם הילד בכה שתי דקות בלי ששמו לב, הן חסרות אחריות אם הוא לא אכל את השניצל, הן איומות אם היה בכלל שניצל על הצלחת. ולמה הוא לא אבא של שבת אף פעם? אם הם לא למדו לקרוא בגן עד גיל 4 ואם הוא חלילה נענש משום שהתחצף או נהג באלימות - הגננת לא עושה את תפקידה. כל מה שהיה חסר הוא שיגידו שילד מת מוות אכזרי כי הגננת לא הרימה טלפון. זה מגוחך, ובעיקר לא הוגן.
ביום שני זה היה ילד שהאשים את פוקימון גו בזעזוע מוח שקיבל בעקבות מרדף שהשתבש. על סקייטבורד. לילד שלום וזה מה שחשוב, אבל אחרי שקראתי את הכותרת בעיתון, הייתי חייבת לדעת איך דמות מצוירת על מסך הכתה בראשו של ילד מסכן מספיק חזק עד כדי ביקור במיון. זה הזכיר לי את הסיפור ההוא מ-2014 על איזה סרסור מפורטלנד שתבע 100 מיליון דולר מחברת נייקי על כך שלא ציינה על אריזת הנעליים שבבעלותו שהן ״עלולות לשמש כנשק קטלני״. זמן מה לפני זה הוא הורשע בתקיפה אלימה של לקוח שסירב לשלם על ידי בעיטות קשות בראשו באמצעות הנעליים המדוברות. האגדה האורבנית מספרת שמאז נייקי הוסיפה את הכיתוב לאריזות, אבל אני די בטוחה שזה פשוט פאנץ׳ טוב יותר ממה שקרה במציאות - לא כלום.
פוקימון גו יכול להיות מסוכן. ממש כמו שכתיבת הודעות תוך כדי הליכה יכולה להוביל לתאונות קשות. גלישה על סקייטבורד ללא ספק מגדילה משמעותית את הסיכון, ממש כשם שנהיגה לא תעשה טוב למשתמש או לנוסעי המכוניות שמסביב. כבר שמעתי שבתחנות משטרה שונות בארץ, שלא לדבר על בסיסי צה״ל, יצאה הוראה מפורשת שלא להשתמש באפליקציה בשטח התחנות מחשש לחשיפת חומרים מסווגים, לא מדאגה לאיכות העבודה, חלילה. המין האנושי מגלה שפל חדש והצלילה נמשכת.
על הנערים מאיה נאפה אני אפילו לא מדברת. על ההורים שלהם לעומת זאת אולי שווה להחליף מילה. אף אחד לא רוצה להאמין שהילד שלו יודע להזיק. כל אחד מפיל את המהומה על האחרים, כך שבסופו של דבר, יוצא ש״משלנו״ היו ממש בסדר ו״ההם״ אחראים בלעדיים על השחרת השם של הישראלים בעולם. קשה להאשים את מי שעמד מן הצד ולא התערב בבלגן - כנראה יותר מפחיד להיות היום ״ילד כאפות״ שמבקש שקט, התחשבות והתנהגות סבירה מהחברים שלו מאשר להיות מוכה ומושפל על ידי עובדי בית מלון. האחריות היא של המלון. ובכלל הם אנטישמים! ״הילדים״ שנסעו לבלות ישבו בשקט כשפתאום המון תקף אותם במקלות סנוקר.
לא הייתי שם, אני לא יודעת מה באמת קרה, אבל אני חשה שיש חור בעלילה שכנראה לעולם לא אמלא. למה שייקחו אחריות? הרי המנהיגים פה ממשיכים בקדנציות שלהם בלי למצמץ אחרי כישלונות מפוארים, בעוד במדינות אחרות בגלל הרבה פחות הם מתפטרים במקרה הטוב, או עושים חרקירי במקרים קיצוניים יותר, שלא נדע. פה אין ״אחריות״, יש ״אי הבנה״ והיא של הציבור, לא של המובילים אותו. תמיד אפשר למצוא מישהו אילם חירש שאפשר לתלות בו את כל האשמה.
שר הביטחון אמר למתגייסים שמשה רבנו הביא אותנו למזרח התיכון ועכשיו לא נותר לנו אלא להתמודד. אבו מאזן, להבדיל, מאיים לתבוע את בריטניה על הצהרת בלפור, שהובילה לדידו לנכבה. וכל זה רק עד יום שלישי השבוע, בלי יותר מדי חדשות חוץ ובניפוי ידיעות שוליות יותר או פחות.
עזבו אתכם מאחריות. אחריות זה הטופס הזה שמגיע עם מוצרי חשמל ואנחנו קוברים באיזו מגירה רק כדי לחזור אליה כשהמכשיר מתקלקל חודש וחצי אחרי שפג תוקפה. גם במקרה הזה האחריות זורקת את האחריות על זו שתבוא אחריה בתוספת של 350 שקל לשנה.